חכמי ישראל השוו בין אברהם ובלעם, ולא בכדי. כשאברהם הלך לעקוד את יצחק, לפי רצון יוצרו, נאמר "וישכם אברהם בבקר, ויחבש את חמורו, ויקח את שני נעריו אתו, ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, ויקם וילך, אל המקום אשר אמר לו האלהים". וכשבלעם הלך לקלל את ישראל, לפי רצון יצרו, בניגוד לרצון יוצרו, נאמר: "ויקם בלעם בבקר, ויחבש את אתונו, וילך עם שרי מואב... והוא רוכב על אתונו, שני נעריו עמו".
"אמר רשב"י... אהבה מקלקלת את השורה, דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו וגו'. ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר, ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתונו. ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה וכו'". (כד"ד נה, ח)
ודברי רשב"י הם יסוד להשוואה מעמיקה בין אברהם אבינו אוהב ה', ובין בלעם הרשע שונא ישראל. שאברהם מתואר כעבד ליוצרו, ובלעם מתואר כעבד ליצרו. הנה אברהם נצטווה ע"י ה' ציווי קשה ביותר לקיום. "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך". בכל זאת, אברהם, בשל אהבתו האמתית ליוצרו, השכים בבקר וחבש את חמורו ולקח עצי עולה, ואת יצחק בנו, ואת שני נעריו, והלך אל המקום אשר אמר לו ה'. ואף שבמקראות לא נאמר שהיו לאברהם קשיים בדרכו, אך במדרש תנחומא תיארו כיצד השטן נעשה לפניהם כנהר מים שהגיע עד צארו של אברהם, וכן חז"ל תיארו את השטן כמי שליגלג על אברהם שהוא עושה מעשה שטות בזקנותו, אם הוא שוחט את בנו יחידו. ואין ספק, שאלו הרהורים שעלו בלבו של אברהם, במיוחד כשיצחק שאל את אביו, "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"? ושאלה זו יכלה לגרום למהומה בלבו של אברהם, ולהניא אותו מלציית ליוצרו. בכל זאת אברהם המשיך בדרכו, והוא הצליח לשכנע את בנו יצחק, ש"הא-להים יראה השה לעולה בני", וראה זה פלא, "וילכו שניהם יחדיו". "זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט, וזה להישחט" (ב"ר, נו) ומעלתם היתה גבוהה. עד שאברהם אמר לשני הנערים שנלוו עימם, "שבו לכם פה עם החמור (עם הדומים לחמור קידושין סח. א), ואני הנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". ואברהם לא נשבר. גם כשערך את העצים על המזבח, וגם כשעקד את בנו יצחק,
ושם אותו על המזבח, על העצים, וגם לא כששלח את ידו עם המאכלת לשחוט את בנו. אלא שאז מנע ממנו מלשחוט את בנו, והכריז עליו כעל ירא ה'. והבטיחו שבאותו מקום, יירא ה' לבני אדם שקדשו את חייהם, כלומר בית המקדש. כך עלה בגורלו של אברהם שהיה עבד ליוצרו ומאהבה. שהוא נתעלה מן החומריות, ונהיה כמלאך בחייו.
לא כן בלעם הרשע, הוא לא יכל לציית לאיסור מובן, שלא יקלל את ישראל כי ברוך הוא. כי בלעם, בניגוד לאברהם, היה עבד ליצרו, ויצרו הבטיח לו דברים רבים, שאם ילך לקלל את ישראל: כבוד, ממון, מין, ופגיעה בישראל שנואי נפשו. ולכן ציווי יוצרו העמיד אותו בדילמה קשה. ובמקום לרסן את יצרו, ניסה כאמור, לעקוף או לרמות את יוצרו. כלומר שהוא נהג כאדם שוטה. חסר שכל, או ליתר דיוק, כמי שהפעיל שכלו בדרך ערמומית, כדי להשיג את תאוות יצרו. משום כך הוא תואר כיותר גרוע מן הבהמה, "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. והוא רכב על
אתונו. ושני נעריו עמו". וראה זה פלא. "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך, וחרבו שלופה בידו, ותט האתון מן הדרך, ותך בשדה ויך בלעם את האתון להטותה הדרך". כי הוא לא ראה את המלאך, בגלל שהיה להוט אחרי תאוות לבו, שהרי הבהמה ושני הנערים החמריים הדומים לחמור, לא היו אמורים לראות את המלאך, ורק הוא המתיימר להיות איש אלוהים ראוי לראות את המלאך. אבל הוא בגלל תאוותיו הפך להיות כנעריו, ולא ראה, שהאתון ראתה, שלוש פעמים. ועל כך הוא היכה אותה שלוש פעמים. והיינו שמצפים ממנו, שאפילו אם לא ראה את המלאך, שלפחות יתעורר לחשבון נפש בגלל הקשיים בדרכו, על שהלך בניגוד לרצון ה'. ולא! כי תאוות יצרו טמטמה את לבו, עד כדי כך שגם כשאירע נס ואתונו דיברה, והתלוננה נגד על שהוא התעלל בה, הוא לא חזר בו. אלא הכריז שאם היתה בידו חרב, הוא היה הורג אותה. וכאמור, גם כשהמלאך נגלה לבלעם, ואיים עליו, שהוא היה הורג אותו, ואותה היה מחייה.
(מתוך "התורה והליכות עמנו")
אברהם ובלעם יצר ויוצר
בפרשת בלק מופיע סיפורו של בלעם. חכמי ישראל השוו בין אברהם ובלעם - הרב רצון ערוסי מביא את ההבדלים.
