ויקרא פרק כה: א וידבר ד אל משה בהר סיני לאמר: ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לד: ח וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה: י וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל הוא תהיה לכם וגו: יג בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו:
פרשת בהר עוסקת רובה ככולה בהלכות שמיטה ויובל שענינם שבת הארץ, שחרור עבדים וחלוקה מחדש של ארץ ישראל לפי כללי החלוקה שבימי יהושע, היינו החזרת הקרקעות לבעליהם. כבר עסקנו במעמד המיוחד של מצות אלו אשר בהן בחר ד להודיענו את הכלל הגדול של "נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני" שהרי הן הן המצות האמוניות המקשרות ביחד את הקב"ה, ישראל עם קדושו והתורה הקדושה לארץ הקודש. שלושת הבחינות האלו - התורה, העם והארץ - הן החוט המשולש אשר לא במהרה יינתק אשר דרכן אנו מצווים לתקן עולם במלכות שדי".
באופן כללי, רגילים לייחס את המצוות של השמיטה והיובל לתחום הדינים הכלכליים-חברתיים. הן נתפסות כדוגמא של רעיון החופש האחווה והשוויון שהיתה נחלתם של עם ישראל בערך 3000 שנה ויותר לפני שהתחילו ערכים אלו לחדור אל המציאות הפוליטית של "העולם הנאור", החברה המערבית, החל מהרפובליקה הוונציאנית אותה שיבח מאוד ר יצחק אברבנאל, המשך בארה"ב הלוחמת לשחרורה, ולבסוף בצרפת המהפכנית, רעיונות וערכים שצבאות נפוליאון הפיצו אותן באירופה בתחילת המאה ה-19. וכן השבת המכתיבה יום חופש ומנוחה לכל, כולל "עבדך ואמתך" ואפילו השור והחמור שהם רכושו של אדם, וכן הגרים אשר אינם שייכים לעם ישראל אבל בחרו לגור איתו בארצו.
אבל לאמיתו של דבר, אע"פ שיש למצוות אלו השלכות כלכליות וחברתיות מובהקות, לא הן אשר מכתיבות את תוקפן. כוונתה של התורה איננה להסדיר את תפקודה התקין של חברה אשר הכלכלה תהיה במרכז דאגתה. בעצם העובדה שהאדם הנו יצור אשר כל רוממות חזון וקדושה עילאה אליהן הוא נושא את עיניו, כל ערך תרבותי נשגב אליו הוא שואף, תלויים לסופו של דבר בפת לחם. נכון שכל בעל חי ואפילו הצמחים זקוקים למזונם. אבל אצלם המזון מקיים אך ורק את חייהם הטבעיים בעוד שבאדם גם חייו הרוחניים הם בני ערובה לפעולת האכילה ונראה ברור שאין האדם עושה מלחמה כי אם להשיג את הלחם, אם בתחום הפרטי אישי, אם בתחום הכללי המדיני. ופירוש הדבר שהיות והוא זקוק לזה כדי לחיות חיים שלמים, אין האדם חוטא אלא כדי להשיג את מבוקשו הדרוש לו כל כך ולכן הבעיה הכלכלית הינה אליבא דאורייתא בראש ובראשונה בעיה מוסרית.
ודווקא כדי למנוע את האפשרות שהכלכלה תתפוס את חלק הארי בחיי אדם וחברה, דבר שגורר אחריו כל עיוות ואוון, באה התורה ומכריחה לשבור את הקצב המסחרר של החיים הכלכליים. פעם בשבוע, שנה שלמה כל שבע שנים, שנתים רצופות כל חמישים שנה - חיי הפרט וחיי הכלל משתחררים מאחיזתה של הכלכלה הכל יכולה ושוברים את גאונה. בחברה החיה על פי תורה, הכלכלה יכולה למלא את תפקידה הטבעי והבריא: לכלכל. להבטיח תנאי חיים מספיקים - הן בכמות והן באיכות, או במילים אחרות לאפשר לכל אחד עד כמה שאפשר להתפרנס בכבוד.
כמובן שאין זה תחרותי. וכמובן שבתנאים אלו אי אפשר לבנות אימפריה בינלאומית וגם אי אפשר להתנות חייהם של עמים שלמים ברווחים וחלוקת דיווידנדים של בעלי המניות. ולמי איכפת אם בדרך נדרסים למוות כמה קטנים הנדחפים לפשיטת רגל. השבת, השמיטה והיובל אינם באים כדי לווסת את החיים הכלכליים החברתיים ולתקן איזה אי-צדק שנגרם בדרך, מן תרופה לגוף חברתי חולה. תפקידן הוא למנוע כליל את יעילותה המופרזת של הכלכלה בין קפיטליסטית ובין סוציאליסטית. לכן נקראות הן מצוות אמוניות כי הן המחזירות לאדם את מקומו בעולם האמונה להקדיש את מירב כוחו ומרצו למלא את יעודו, במקום שיהיה משועבד לעולמי עד להפסיד את חייו במאמץ תדירי להרוויחם.