על הספירה ועל האיפוק

פרשתנו מכילה את פרשת השמיטה היוצרת מחזור של שבע שנים, ואת פרשת היובל והספירה לקראתו היוצרת שבעה מחזורים של שבע שנים ושנת החמישים בסופם:

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר... וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

התורה - במיוחד ספר ויקרא - אוהבת מחזוריות של זמן, במיוחד מחזוריות של שבע. היא גם אוהבת ספירות, דוגמה נוספת לספירת היובל היא הספירה שאנחנו קוראים לה ספירת העומר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כ"ג)

יום החמישים הוא החג המכונה בתורה יום הביכורים ואצלנו - בעקבות החכמים - חג מתן תורה.

הרמב"ן מבליט את חשיבות הספירה:

וטעם 'וספרתם לכם'... שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו... וכן 'וספרת לך' של יובל, שתזהר במספר שלא תשכח.

במאה השנייה נכתב - כנראה על ידי האיסיים - ספר היובלים. ספר זה כותב מחדש את תולדות העולם, ובונה אותם על מחזורים של שבע שנים - שמיטות - ושבע שבעיות ועוד אחת - יובלים. הספר הזה נדחה על ידי החכמים, אך יש בו העצמה של הספירה של התורה.

עולם הספירות הזה מעורר בי מחשבות על משמעותם. נזכרתי בברייתא במסכת ביצה:

אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. (ט"ז ע"א)

למרות שההלכה נפסקה כהלל, ואף ליבי נוטה אליו, ברצוני להתבונן בעמדתו של שמאי. שמאי חי בציפייה לקראת שבת, נדמה לי שהציפייה היא התולדה של הספירה. חשבו על העבד הסופר את השנים עד לשחרורו, על האיש ששדהו מחכה לשנת היובל.

על הלל אומרת הברייתא, שמידתו שונה ממידת שמאי. מעשיו של הלל הם לשם שמים, האם מכאן נובע שמעשי שמאי אינם לשם שמים?!

אכן כן. מעשי שמאי הם לשם... השבת. הוא מצפה לשבת כבר מיום ראשון, כולו מכוון אליה. הלל לעומתו אומר 'ברוך ה' יום יום', הוא בוטח בריבונו של עולם שיעזור לו לשבות שבת נאה והדורה. שמאי הוא איש של ציפייה ושל ערגה, הוא מכוון מטרה. כל הסופר את ספירת העומר מכיר את הדריכות, את היום האחד הנוסף לקודמו. הציפייה הערגה והדריכות דורשות הרבה איפוק. אין קיצורי דרך, אי אפשר להגיע למטרה היום. רק התמדה, צעד אחר צעד, יום אחר יום, שנה אחר שנה, תוביל לקו המטרה, אל היעד.

תרבותנו העכשווית שוללת את האיפוק, אין בה מקום לדחיית סיפוקים. הכל צריך לקרות עכשיו, אין סבלנות להתמדה רבת זמן. עולם האס אם אסים והויקיפדיה, לא מאפשר ספירה מאופקת. לא למידה איטית רבת שנים, לא חיזור עדין ואיטי. בלילות צועקים חסידים: 'טאטע! עזור!', מי מהם מוכן לעבוד יום יום עבודה קשה ולחסוך את כספו טיפין טיפין?

גם הנמנה על בית הלל, ראוי לו שילמד משמאי. יש מקום לספירה, יש מקום להליכה האיטית, יש מקום למסע מתמשך אל עבר מגדלור שמאיר בחוף המבטחים הנכסף.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן. מכון הרטמן יקיים שלושה ערבי לימוד (25-27 במאי) לכבוד חג השבועות הפתוחים לקהל הרחב תחת הכותרת: "תיקון: הטרילוגיה. תיקון האל, תיקון התורה, תיקון ישראל".