כשהתורה אמרה (דברים טו יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" מה הייתה כוונתה, האם כוונתה היתה שהעוני בחברה האנושית הוא עובדת חיים, שמציאותם של עשירים ועניים, של תומכים ונתמכים, תלווה אותנו תמיד, כמו שפירש הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (שם): "מן הנמנע שיהא בדרך הטבע שיחדל אביון". אלא שכנגד זה אנו מוצאים פסוק אחר (שם. שם ה) שממנו משמע שיחדלו עניים מישראל, כמו שכתוב: "אפס כי לא יהיה בך אביון". ועל הסתירה הזו שאלו במדרש (ספרי): "כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?" והוא משיב: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים שבכם", לפי דברי המדרש משמע שהעוני אינו הכרחי אלא הוא כעונש על התנהגותו של האדם. כך או כך, בפועל רואים אנו שהעוני הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו ועלינו להתמודד עמו, והשאלה היא כיצד מתמודדים עם בעיית העוני? התורה בפרשתנו פורסת לנו כמה פתרונות איך למנוע או לצמצם את הפער הכלכלי: החל מחובת בעל הנכסים להפקיר את יבול שנת השמיטה, ככתוב (שמות כג יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", וביתר שאת ביובל, שבו שב כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועד ההתייחסות למצוקות הפרט, לאילוציו של היחיד למכור את אחוזתו או את ביתו, או שנאלץ למכור אפילו את עצמו לעבד, ובכל המקרים הללו אסור להזניח את הכושל, ואז נקראים קרוביו וגם הרחוקים יותר, לבא ולסייע לו להיחלץ מקשייו הכלכליים.
מצוות רבות הטילה התורה על החברה לסייע לעני, כמו מצות הצדקה, שמיטת כספים, לקט שכחה ופאה וכדומה, אבל קודם לכל החובות הללו החובה הראשונה היא שעל העני עצמו לדאוג שלא יהיה עני, וכך פירשו את הכתוב: אפס כי לא יהיה בך אביון" שהוא ציווי לאדם עצמו ("בך") שלא יהיה אביון. דוגמא לפירוש זה מוצאים אנו במסכת תענית (כא א) בה מספרת הגמרא שאילפא ורבי יוחנן היו עוסקים בתורה והגיעו לעניות גדולה, אמרו: נקום ונלך ונעסוק בסחורה ונקיים בעצמנו: "אפס כי לא יהיה בך (בעצמך - רש"י) אביון", הלכו וישבו תחת גדר רעועה והיו אוכלים לחם. באו שני מלאכי השרת, שמע רבי יוחנן שאחד אומר לחברו: הבה נשליך עליהם את הגדר הזו ונהרוג אותם, שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, אמר לו השני: עזוב אותם שיש בהם אחד שעומדת לו השעה. רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע . . . אמר רבי יוחנן ממה שרק אני שמעתי ואילפא לא שמע, אני הוא זה שהשעה משחקת לו, אחזור לתורתי ואקיים בעצמי: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", רבי יוחנן חזר ומינו אותו לראש ישיבה.
החתם סופר בספרו "תורת משה" (פרשת ראה עמ' ל ב) מביא את המעשה הזה, ושם לא רק שהוא מתעלם לגמרי מדברי המלאך שאמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", אלא משמע מפירושו שאינם להלכה (ועיין שבת לג ב שגם רשב"י טעה באמירה זו, עד שבת־קול גערה בו: להחריב עולמי יצאתם!). ועל פי פירושו שם אדרבא אילפא הוא שנהג כדין, שדאג לא להיות עני, ודוקא התנהלותו של רבי יוחנן היא לא הנורמטיבית אלא הוראת שעה, וכך הוא מפרש שם את דברי התורה: "אפס כי לא יהיה בך אביון" פירושו: שלא תהיה אביון בעצמך, "כי אם כה תעשה" (כמו אילפא ורבי יוחנן, שתצא לעבוד כדי לא להיות אביון) כי אז "ברך יברכך ה' אלקיך בארץ", רצונו לומר: "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיא וכדומה, כמו שעשה אילפא". ומה שכתוב אח"כ: "רק אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך לשמור ולעשות" הכוונה היא: "שתשמע בת קול או מלאכי השרת האומרים לשמור לעשות, היינו שתהיה ממונה לשמור התורה ולעשות שמירה לתורה ולעשות מצוות, אז לא תעסוק בברכת הארץ אלא תתמנה להיות ראש ישיבה כמו רבי יוחנן". מדברי החתם סופר משמע שרק יחידים, שהייתה להם התגלות שמימית כמו רבי יוחנן, ששמעו במפורש מבת־קול או ממלאכי־השרת שהם מיועדים לשליחות רוחנית, רק הם פטורים מלעסוק "בברכת הארץ". אבל כלל החברה היהודית, כולל חברת הלומדים, עליהם לדאוג שלא ידרדרו בחייהם למצוקה של עוני, אלא יעסקו "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיא וכדומה", לקיים "אפס כי לא יהיה בך אביון".