כאשר אנו קוראים בפרשתנו, קשה לנו שלא להתפלא על מה עושה פרשה זו במקומה, שהרי ברכות וקללות על קיום והפרת הברית מופיעות בסוף ספר דברים במקום הראוי להם בסיומה של התורה; כך שלאחר שנתנו כל החוקים והציווים באה הברית, לשמרי מצוותיו ולעברי עברותיו. אך מה מקומה כאן בסיום ספר הקדושה והטהרה באמצעה של התורה?
זאת ועוד כאשר אנו מתבוננים על הברכות והקללות, אזי מתקשים אנו עוד יותר, שכן הטוב והרע הנובע מקיום או אי קיום הברית, הנם דברים גשמיים, בעוה"ז והרי היינו מצפים שבתור שכר לקיום מצוותיו של הקב"ה ובתור עונש ידובר בדברים רוחניים לעוה"ב. מדוע אם כן נותנת התורה דוקא ביטוי לדברים גשמיים, חקלאיים כגמול לקיום הברית?
אלא היא הנותנת שאין בדברים אלו שכר ועונש לקיום או הפרת הברית, אלא דברים אלו באים מסיבה אחרת!
באה פרשתנו ללמדנו שאין אנו כשאר האומות המבטיחות טובות לעוה"ב, משום שאין ייעודנו בעוה"ב בלבד. אלא אנו צריכים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" דברים שבדר"כ סותרים האחד את השני בזה העולם דוקא!
על כן כגמול לקיום הברית מביאה התורה דוקא דברים גשמיים כי בקיום הברית נגיע למצב של "והתהלכתי בתוככם" לעומת המצב שבו צומצמה הקדושה לעבור דוקא ע"י "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא שלא היה צריך להיות מקדש לכתחילה, אך לא היתה צריכה הקדושה לעבור ולהתגלות רק על ידו. ומתוך כך "והייתי לכם לאלקים" משום ש"ואתם תהיו לי לעם" אנו צריכים להצליח ולחזור למצב של "אתהלך עמכם בגן עדן כאחד מכם", ד' ההולך ברוח היום בגן העדן (וכדי שלא נחשוב שלא יהיה מורא כלל אומר הקב"ה "והתהלכתי בתוככם" אך בל נשכח ש"והייתי לכם לאלקים".
אין אנו מחכים למיתה, אין לה ערך עצמי, אנו מקיימים תורת חיים, תורה של חיים, אך חיים שאין לנו שום קוים אדומים, שום דבר שבו אנו אומרים שלא שווה לנו להמשיך לחיות, לא יכולים להקרא חיים באמת!
על כן אין מזכירה התורה עוה"ב ותחיית המתים, מפני שהיא מדברת רק אל מי שדברים אלה ברורים להם מאליהם ואין היא צריכה לאזכרם. זאת ועוד כל הטובות הגשמיות אינן בתורת שכר כלל, אלא בקיום הברית מבטיח לנו הקב"ה שאם נהיה אנו מתאימים לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, אזי גם איתני הטבע יצייתו ליעודם הם להיות בית לאדם וגם הטבע ינהג בטבעיות ואזי "אריה כבקר יאכל תבן" ולא יפריעו "ויטו שכם אחד לעבדך" ויתנו לנו את התנאים הטבעיים להגיע להשלמת ייעודנו בעוה"ז. ו"תושבת רעת החיה מהארץ" לא שהחיה הרעה תושבת, אלא הרעה תצא מהם, כפי שאומרים "יתמו חטאים" ולא חוטאים ח"ו.
לכן אנו רוצים לנהוג בעולם "למען יאריכון ימיך" לא בוה"ב אלא "על האדמה" לא סתם כך אלא "אשר ד' אלקיך נותן לך" היא לא שלי סתם "כל הארץ של הקב"ה היא" ואנו צריכים להביאה לידי השלמת הבריאה. ומכאן לעולם ירשו ארץ - ארץ החיים.
לכן בסוף ספר הקדושה של הכלל והפרט, קדושת המקום והזמן, יש צורך לבדוק אם הדברים הוטמעו בנו ונהפכו לטבעיים לנו או שמא אנו נוהגים ועושים את הדברים חיצונית כ"היכל ד' היכל ד' המה" ואזי אין בהם חפץ. האם חזרנו להיות טבעיים ואזי הטבע עצמו נוהג בטבעיות, או שכל הקדושה והחיבור לקב"ה שאנו מדברים עליהם חיצונית לנו לגמרי ואזי אין שום טעם ל"זבחיכם ומועדיכם" שלכן בגלל שהם חיצונים לנו ולא נובעים מתוכנו "שנאה נפשי".
אזי כשבאמת מתגלה שאנו חיים חיים של קדושה טבעית, יכולה להתגלות לעיני כל הקדושה העליונה בביאת גואל צדק בב"א.
טבעיות וקדושה
מה עושה פרשת הברכות והקללות בסוף ספר הקדושה? מדוע השכר והעונש מתתבטאים בדברים גשמיים ולא רוחניים?
