רבי אבהו נרדם. בחלומו ראה שלושה עשר נהרות אפרסמון זורמים בגן עדן. אושר אין סופי ובלתי נתפש. שאל רבי אבהו בחלומו: כל אלה למי? אמרו לו: לך! אמר להם: כל אלה לאבהו? ואני אמרתי: "לריק יגעתי. לתוהו והבל כוחי כיליתי" (תלמוד ירושלמי עבודה זרה י"ח)
היה רגע כזה. ראיתי את עצמי עומד בתחתית גבעה ירוקה. מעליה היה שביל שמוביל אל אחוזה גדולה. לא ראיתי אבל ידעתי שמעבר לזה, הלאה יותר, נמצאת הדרך אל העולם הבא. באותו רגע, בוודאות שאין למעלה ממנה, ידעתי: בשביל לעמוד במקום הזה, אפילו רגע אחד ולא יותר, אני מוכן לעבור שוב, כמה וכמה פעמים, את כל מה שעברתי.
היה רגע כזה. בלי התראה הציף אותי אושר. כל כך גדול שלא ידעתי כמותו. לאסוני, רגע אחר כך, הוכפלה עוצמתו. ידעתי, שאם זה ימשך אפילו עוד רגע אחד, אני אשרף ואובד. וביקשתי בבהלה רבה: ריבונו של עולם, אם זה מה שמצפה למי שעובד אותך, אני מבקש רק דבר אחד. תן לי מעכשיו, כל החיים, רק לבנות כלים לאור הזה. עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה. רשעים נידונים בה. צדיקים מתרפאים בה. אני רוצה להתרפא בה.
כמו רבי אבהו גם אני אומר לעצמי: לריק יגעתי.
כמו רבי אבהו גם אני חושב: לתוהו והבל כוחי כיליתי.
אבל אני ממשיך וסופר ימים. אני ממשיך וממתין שנים. אני יודע שיש יום שמחכה לי. כמו היובל שמשחרר את כל העבדים, שמחזיר את כולם הביתה. "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
"וזהו (ירמיה לא) "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה". כי מי שהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' בוודאי יש לו יום, כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה שיזכה להתקרב אליו יתברך. וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה שימנה ויספור את ימיו אע"פ שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום, אז בוודאי יזכה שיגיע יום ישועתו" (ליקוטי הלכות פיקדון וארבעה שומרים אות י"ב)
גם לי יש יום. ואני עדיין כאן. לא ברחתי לשום מקום.
"אַךְ בְּזאת יָבואוּ אֶל הַקּדֶשׁ סוֹף כָּל סוֹף לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ לָעַד וְלָנֶצַח שֶׁכָּל הָעֳנָשִׁים יִהְיוּ כְּדַאי וּכְדַאי נֶגֶד זֶה. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְכָל נֶפֶשׁ וָנֶפֶשׁ לִזְכּוֹת וְלָבוא לָנֶצַח בְּשַׁעֲרֵי הַשָּׂגַת אֱלוקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אַךְ וְרַק עַל יְדֵי כָּל שַׂעֲרָה וְשַׂעֲרָה שֶׁל סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב. וְאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת קַל וָחומֶר, הָאֶחָד בְּעִיר וּשְׁנַיִם בְּמִשְׁפָּחָה הַמִּתְגַּבְּרִים גַּם הַיּוֹם לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי, מִלְּבַד אֲשֶׁר לָעַד וְלָנֶצַח יִרְוְיוּן מִדֶּשֶׁן בֵּיתוֹ וְהַשָּׂגַת אֱלקוּתוֹ בְּכֶפֶל כִּפְלַיִם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, אַף גַּם נִזְדַּכְּכִים וְנִטְהָרִים וְנִפְטָרִים אַחַר מוֹתָם מֵהָעֳנָשִׁים בְּעַד הַחֲטָאִים שֶׁבַּגִּלְגּוּלִים הַקּוֹדְמִים" ("כוכבי אור" אמת ואמונה אות ו)
סוף כל סוף יהיה רגע כזה.
התעקשנו שישנו בוודאי. תעינו בכל מדבר. האמנו שבנחל כל כתם ניטהר. כמו לוחמים אחרי קרב גדול, שרק הרצון נושא את גופם, נתאסף מחדש על פסגת ההר. בעינינו נראה את גאות הנהר. וכל איש יהיה צופה ורואה, וכל איש יהיה בוכה וניזכר, איך כל רגע שלא התייאש, כל רגע ששב ובחר, הפך לגל, הוסיף את כוחו, לנהרת האור השוטף ובא, לכוח זרימת הנהר.
באדיבות לב הדברים