בהיותי קצינה בחיל האוויר, חבר יקר התקיל אותי עם אמירה מעניינת. אחרי ארוחת צהרים בשרית נוצרה הזדמנות לאכול שוקולד חלבי, ונמנעתי מכך. "אני אומר לך, הסיבה לאנטישמיות זה בגלל הכשרות" אמר. "תחשבי את באה להזמין מישהו לארוחה, והוא אומר לך 'לא אוכל את האוכל שלך' וואלה מעליב. לא פלא ששנאו אותנו" מסיים בהתבדחות. צחקתי מהאמירה באווירה שבה היא נאמרה, אבל העובדה היא שעד היום אני זוכרת אותה.
קורבן הפסח – שלב ראשון בשינוי התפיסה
עם ישראל נמצא במ"ט שערי טומאה - משועבד פיזית ורעיונית ע"י המצרים. השלב הראשון (המופיע בפרשתנו) לפני שמוציאים את העם ממצרים הוא להוציא את מצרים מהעם – אם זה בשינוי לוח השנה ("החודש הזה לכם ראש חדשים.."), ואם זה בלקיחת האליל שלהם (שה) ושחיטתו.
כל תהליך קורבן הפסח טומן בחובו התנתקות מהתפיסה המצרית והתחברות לה': "..מתניכם חגורים נעליכם ברגלכם" – המצרים, האדונים ה"נעלים", נהגו לשבת בנוחות ואפילו לשכב על מיטות בעת האכילה, לעומת הציווי כאן. "מצות על מרורים יאכלהו" – המצה מייצגת משהו 'פשוט' ללא תחכום אנושי (לעומת לחם). משהו שמעיד על האמונה שיש מקומות ללא שליטה אנושית, לעומת התחכום המצרי בזמנו. "ואכלתם אותו בחיפזון" – ישועת ה' כהרף עין. החיפזון כסמל להבנה שה' יכול בין רגע לשנות את הדברים, לעומת הסדר והארגון המצריים המבוססים שנים על גבי שנים. כל זה כמובן בנוסף לשחיטת האליל המצרי – הסימן המובהק ביותר לניתוק מתרבות מצרים.
הלכות כשרות והלכות פסח מצרים – דמיון מעשי ורעיוני
אמנם טרם פורטו הלכות הכשרות – אך ניתן לראות סימנים להן בקורבן פסח: השחיטה המסודרת, אכילת מאכלים ספציפיים (והימנעות מאחרים), הקפדה על זמנים למאכלים מסוימים.
בספר ויקרא, מיד לאחר פירוט דיני הכשרות, מופיע הקשר (הנפוץ) ליציאת מצרים "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים כי קדוש אני". הקשר בין פסח מצרים להלכות כשרות מתבטא לא רק בדמיון המעשי, אלא גם ביצירת הקדושה הראויה לעמ"י. במצרים – ביציאת מ-מ"ט שערי טומאה, ובהמשך – שמירה על קדושת הגוף ויצירת קדושה גם בדבר "גשמי" כמו אכילה.
בנוסף, בפסח מצרים היה ברור שתהליך הקרבת הפסח ואכילתו מייצגים התבדלות מהמצרים, כפי שביארנו. הלכות הכשרות גם הן מייצרות התבדלות תרבותית.
אכילה ושתייה כבר בעת העתיקה היו אירוע חברתי ולא רק הישרדותי. הפסקת קפה משותפת במשרד היא ללא ספק חברתית יותר מאשר "קפה". יצירת מערכת חוקים סביב האוכל, דבר כל כך יום יומי, מבטיחה בצורה האפקטיבית ביותר בידול של עם ישראל מהעמים סביבו ומניעת קירבה יתרה העלולה להביא להתבוללות.
למה בכלל להתבדל ולתת לעמים סיבות לשנוא אותנו?
מלבד הרצון לשמר את זהותנו ולא להתבולל – ההתבדלות (בין היתר באמצעות הלכות כשרות) מאפשרת להעביר מסר של מוסר לעמים ולהיות "אור לגויים". ההתבדלות מאפשרת התבוננות ספציפית בעמ"י כתופעה ייחודית, ובכך מהווה דוגמא לגויים ומראה דרך אלטרנטיבית לחיים, לא רק בכשרות.
מובן שהמטרה היא להראות דוגמא גם להלכות כשרות. כבר היום יש אימוץ של חלק מהלכות כשרות על הקהילה הבינלאומית: בהרבה מקומות מחייבים ריקון דם ושמים דגש על מניעת צער בע"ח. להבדיל, אין אחד שאכל בשר ליד צמחוני ולא חשב לעצמו "אולי הוא צודק..?".
ובכל זאת קיים הבדל בין ההתבדלות בפסח מצרים וההתבדלות באמצעות הלכות כשרות. במצרים היה ניתוק מוחלט מהמצרים. הלכות כשרות, כמו הלכות ייחודיות נוספות, לא מנתקות אותנו מהעולם, אלא מהוות ניסיון להעלות אותו רמה. בעבר חשבו ש"לא תרצח" תמוה – אבל היום זה ממש הנורמה. ובצורה מופשטת מאוד - להיות ייחודי מאפשר לך גם להשפיע מהייחודיות הזו ע"י דוגמא אישית.
אותו חבר צדק במובן מסוים. הכשרות היא לא ה-סיבה לאנטישמיות, אבל ללא ספק מייצרת התבדלות שעשויה ליצור עוינות. אבל אולי זה "המחיר" שאנחנו משלמים כדי לשרוד אלפי שנים ולהשפיע על האנושות? נשמע שזה fair enough.