במאמר הנוכחי נציג מקור ייחודי בנושא נשים ולבישת ציצית המופיע בספר "ווי העמודים" לרב שבתאי שעפטל הורוויץ (1600 לערך-1660) בנו של השל"ה. חכם זה, ששימש ברבנות בפראג ובערים נוספות באירופה, הוציא לאור בשנת 1648 את "שני לוחות הברית", וכלל בסופו את ספרו הנזכר שעליו השקיף כהקדמה לחיבורו של אביו.
דברי הרב שעפטל הורוויץ (פרק כב, לג ע"ב) מבארים את דעתם של חכמים במחלוקת התנאים בשאלה אם נשים חייבות בלבישת ציצית או פטורות הימנה. פרשת ציצית נפתחת ב"ספרי במדבר" (שלח, קטו, מהדורת כהנא עמ' 317) בדרשה המתייחסת לשאלת חיובן של נשים בציצית: "'דבר אל בני ישר' ואמרת אלהם ועשו להם ציצת' (במדבר טו, לח) - אף הנשים במשמע. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה. שזה הכלל א' ר' שמעון, כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהג באנשים ואינו נוהג בנשים, בכשרין ולא בפסולין". אנו שומעים כי לדעת חכמים נשים חייבות בציצית, ומשתמע שהסיבה היא משום שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמה, ואילו רבי שמעון קובע כלל שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, ועל בסיס זה פוטר אותן מציצית.
משנת קידושין (א, ז) קובעת שכל מצוות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבים ונשים פטורות, כל מצוות עשה שלא הזמן גרמה אנשים ונשים חייבים, וכל מצוות לא תעשה בין שהזמן גרמה בין שלא הזמן גרמה אנשים ונשים חייבים, חוץ מבל תשחית, בל תקיף ובל תטמא למתים. בתוספתא קידושין (א, י, עמ' 279) מובאת מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון בשאלת חיובן של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן ובמצוות עשה שלא הזמן גרמן: "אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, כגון סוכה, לולב ותפלין. אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, כגון אבידה, ושלוח הקן, מעקה, וציצית. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא".
ברייתות נוספות המבטאות את מחלוקת חכמים ורבי שמעון מצויות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. הברייתא שבתוספתא מוזכרת בשינויי לשון קלים בירושלמי קידושין (א, ז, סא ע"ג). לאחריה מובאים דברי רבי שמעון ששאל את החכמים אם אינם מודים לו שציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמה משום שכסות לילה פטורה מן הציצית, ומקור מוטיב אחרון זה הוא דרשה ב"ספרי במדבר" (שלח, קטו, שם, עמ' 319). מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון מצויה גם בברייתא בבבלי מנחות (מג ע"א): "ת"ר הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים ר"ש פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות". כמו כן, יש בידינו שני מעשים מתקופת האמוראים, האחד מעשה ברב יהודה והאחר מעשה ברב עמרם חסידא, שהכינו ציצית לנשותיהם (מנחות שם; סוכה יא ע"א), ומסוגיות אלה מתברר שהם סברו שנשים חייבות בציצית.
לעומת המקורות הללו, הסוגיה בבבלי קידושין (לג ע"ב-לד ע"א) אשר מתייחסת למשנת קידושין (א, ז) האומרת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מביאה ברייתא המגדירה קטגוריה זו: "ת"ר איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר וציצית ותפילין ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן". דעתם של חכמים בתוספתא היא שציצית היא מצוות עשה שלא הזמן גרמן, והברייתא הסתמית בקידושין משקפת את דעת רבי שמעון בעניין ציצית. בהתאם לסוגיה זו נפסק בספרות הראשונים שנשים פטורות מציצית. הרמב"ם כותב בהלכות ציצית (ג, ט) שנשים, עבדים וקטנים פטורים מציצית ומתלמוד תורה, ואולם נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית יכולים לעשות כן בלא ברכה, וכן נשים המבקשות לקיים שאר מצוות עשה שפטורות מהן, יכולות לעשותן בלא ברכה ואין ממחים בידן.
על רקע המקורות הללו נבוא לעיין בקטע ב"ווי העמודים" המבאר את חיובן של נשים במצוות ציצית. נקודת המוצא של הדיון היא הדרשה בעניין נשים וציצית ב"ספרי במדבר". כדי לבאר את שורש המחלוקת ההלכתית הטמונה בה, הרב שעפטל הורוויץ מסתייע במקור נוסף המופיע בפרשת ציצית שב"ספרי במדבר" (שלח, קטו, מהדורת כהנא עמ' 321-322). מקור זה מעניק הסברים אטימולוגיים למילים אחדות מהפרשה, ובכלל זה ל"תכלת" ול"ציצית": "ר' שמעון בן אלעזר או' למה נקרא שמה 'תכלת'. על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם, שנ' 'ויהי בחצי הלילה' (שמות יב, כט)... ר' או' למה נקרא שמה 'ציצת'. על שם שהציץ המק' על בתי אבותינו במצר', שנ' 'קול דודי הנה זה בא' וג', 'הנה זה עומד אח' כתלינו' 'מציץ' (שה"ש ב, ח-ט)". שני ההסברים כאחד מתקשרים למכת בכורות. ההסבר הראשון מוסב על מות המצריים במכה זו, ואילו ההסבר השני מתייחס להצלתם של ישראל ממנה באמצעות הפסיחה שפסח ה' על בתיהם (שמות יב, יג; כג; כז). מקבילה רעיונית לדרשת המילה "ציצית" מצויה במכילתא דרבי ישמעאל: "'ופסחתי עליכם' (שמות יב, יג). ר' יאשיה אומר אל תקרי 'ופסחתי' אלא 'ופסעתי' שהב"ה מדלג על בתי בניו במצרים שנאמר 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים' ואומר 'הנה זה עומד אחר כתלנו' וגומר" (מסכת דפסחא, פרשה ז, עמ' 25).
על בסיס הימצאות מדרשי שמות אלה ב"ספרי במדבר", בנו של השל"ה מקשר את המחלוקת בדבר חיוב נשים בציצית עם שאלת חיובן בתענית בכורות. הוא מביא את דברי הטור (או"ח, תע) המזכיר את ההלכה הראשונית בנוגע לצום בכורות המופיעה במסכת סופרים (כא, א, עמ' 352-354) והמציינת שהבכורות מתענים בערב פסח, ומנמק זאת בכך שהם ניצלו ממכת בכורות. בהקשר זה הרב שעפטל הורוויץ מזכיר את הדעה המופיעה בבית יוסף (או"ח, תע, א) בשם "ספר האגודה" לרבי אלכסנדר הכהן זויסלין (מסכת פסחים, אות צא, עמ' קפג), מחכמי אשכנז בדור שלאחר המהר"ם מרוטנבורג, ולפיה נשים בכורות מתענות בצום בכורות, בהתאם לנאמר שבתיה בת פרעה בכורה הייתה וניצלה ממכת בכורות (ראו פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ז, עמ' 129 ומאמרי "על מקור חיובן של נשים בתענית בכורות", קולך 92). בהקשר לכך הרב שעפטל הורוויץ מציין שהאחרונים חולקים על דעה זו ופוטרים נשים מתענית בכורות (ראו רמ"א, או"ח, תע, א).
לדברי מחבר "ווי העמודים", מדרש השם "ציצית" נוגע לשאלת חיוב נשים בציצית. הלשון "ציצית" מורה שהקב"ה הציץ על בתי ישראל במצרים והצילם, ודבר זה נגע גם לנשים. מכאן אפשר ללמוד שאף הן חייבות בציצית. לעומת זאת, מי שפוטר את הנשים מצום בכורות וממצוות ציצית סובר שמכת בכורות לא חלה על הנשים. המחבר אינו מביא מקור לדעה זו, אולם אפשר להזכיר שלפי הנאמר בשמות רבה (טו, יב, כח ע"א) חלה מכת בכורות על הגברים בלבד (וראו מאמרי הנ"ל). בהמשך הדברים מעלה הרב שעפטל הורוויץ אפשרות חלופית בהסבר המחלוקת התנאית בדבר חיובן של נשים בציצית, זאת על בסיס סוגיה במנחות (מב ע"א) הדנה בחיובו של גוי בציצית, דיון הלכתי הידוע גם מספרות התנאים (ספרי זוטא, במדבר, טו, לח, עמ' 288).
אם כן, הרב שעפטל הורוויץ סובר ששורש חיובן של נשים בצום בכורות ובמצוות ציצית זהה הוא, וההלכות הנוגעות לשני החיובים הללו נלמדות ממכת בכורות. עם זאת, חיוני לומר כי תענית בכורות הינה מנהג, ואזכורה הראשוני הוא במסכת סופרים. כמו כן ההידרשות הראשונה בכתובים לחיוב נשים בצום בכורות מאוחרת בהרבה מאשר ההלכה הנוגעת לגברים. לעומת זאת, הן הדעה ההלכתית המחייבת נשים בציצית והן ההשקפה הפוטרת אותן ממצווה זו הינן מתקופת התנאים.
יחד עם זאת, דברי הרב שעפטל הורוויץ הם ביאור רעיוני נאה על דרך הדרוש, ודיונו הוא לימוד המעצים את האמירה התלמודית "שאף הן היו באותו הנס" (פסחים קח ע"א-ע"ב). זאת בהתאם למשמעותו של מאמר זה בהוראה שאף הנשים היו בסכנה וניצלו (ראו מאמרו של אורי ארליך בקובץ "עין טובה"). וכך פירושו מעניק ממד וביטוי נוספים למילוטן של נשות ישראל ממכת בכורות ולשימור זיכרון מעשה זה.