אחרי שתי פרשות בהן למדנו על גלות עם ישראל במצרים, על קושי השעבוד וקושי עורפו של פרעה המסרב פעם אחר פעם לקריאתו של משה בשם ה' לשלח את עמו, השבת זוכה עם ישראל לצאת לגאולתו. אולם למרות שהגאולה באה והתקרבה, וקול דודי נשמע, עם ישראל עצמו עדיין לא היה מוכן לגאולה ולא האמין שהוא ראוי לה. עם ישראל מוּדע לכך שמצבו הרוחני ירוד וקשה והוא אינו מבין איזו זכות תוכל לעמוד לו כדי להיגאל ממצרים.
כך מלמדים חכמים :
"רבנן אמרי, קול דודי הנה זה בא, זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו, משה רבינו האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו..." (שיר השירים רבה ב, יט).
בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה. "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש תהילים טו, ה), ובכנות וביושר רב הם תמהים באוזניו של משה, כיצד תיתכן גאולה לעם כמותם הנמצא בשפל המדרגה ? ובאיזו זכות ייעשו להם נסים ונפלאות למרות שהם נטשו את דרך אבותיהם ופנו לדרכים אחרות ?
עם ישראל מבין שגם כאשר הקב"ה חפץ לגאול את האדם אין הוא עושה זאת עד אשר תמצא לאדם הזכות להיגאל. ללא הזכות הזו אין טעם רב בגאולה. מצב בו האדם הינו בן חורין אך נפשו הינה נפש של עבד אינו מבטיח לאדם את הישועה, שכן גם אם איש לא יגושׂ בו ולא יעביד אותו מהר מאוד הוא יקנה לעצמו אדונים חדשים. "קרבה א-ל נפשי גאלה" חורז לנו ר' שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי, ומלמד אותנו שבקשתנו על הגאולה הינה בראש ובראשונה בקשה על נפשנו, שהיא אכן תצליח להתיר מעליה את כבליה ולצאת לגאולה.
והנה לא רק העם אינו מוצא בתוכו את הזכות להיגאל אלא גם הקב"ה אינו מוצא את הזכות שבשלה ניתן יהיה למשות את עמו ממימי מצרים העכורים ולהוציאם לגאולת עולם :
"... הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' (שם) ואת ערום ועריה. ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנא' מתבוססת בדמיך (שם) בשני דמים ... ". (רש"י יב, ו).
שתי מצוות נותן הקב"ה לישראל כדי לעשותם ראויים לגאולה : דם הפסח ודם המילה. אלא שנראה ששתי המצוות האלה שנועדו לעזור לעם ישראל כלל אינן עוזרות לו, שכן שתי המצוות האלה נראות כבלתי ניתנות לקיום, בוודאי שלא בתנאים בהם היו שרויים ישראל במצרים. הצאן הוא אלוהיו של מצרים, וקשה מאוד לצפות מעם שלם של עבדים להתקומם פתאום ולשחוט את אלוהי נוגשׂיהם לעיניהם.
אפילו משה רבנו מתקשה להבין כיצד ניתן לצוות זאת על העם :
"...בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח אמר לו משה רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן שנאמר (שמות ח, כב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום ..." (שמות רבה טז, ג).
קשה עד מאוד לצפות מעבד לשחוט את אלוהי אדוניו לעיניו, ועוד לעשות זאת לאחר קיום ברית מילה כאשר הוא עצמו פצוע וכואב ואינו יכול להגן על עצמו מפני הכעס של המצרים. זאת גם מבלי להתייחס לכך שהעם עומד לנוס על נפשו ויקשה עליו לעשות זאת לאחר ברית מילה כאשר כאבי הברית מחלישים אותו.
אך גם בכך עוזר הקב"ה לעם ישראל, ולמרות שרבים מבני ישראל "לא היו מקבלים עליהם למול" (שמות רבה פרשה יט סי' ה), הקב"ה מסייע להם להיטהר ולקיים את מצוותיו (במדרש שם) :
"אמר הקב"ה שיעשו הפסח. וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לד' רוחות העולם, ונושבות בגן עדן. מן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח... והיה ריחו הולך מהלך מ' יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח! היה אומר הקב"ה: אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין- ... מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו".
רבים מעם ישראל לא רצו למול את עצמם, וייתכן ואף היה ניתן לכתוב "פסקי דין" מנומקים וארוכים על כך שאין להישמע למשה, ולפחות לאותה עת אין לקיים את שתי המצוות האלה. זו הרי אף הייתה סכנה לצאת כך, נימולים ופצועים, אל הדרך, וחמירא סכנתא מאיסורא. אך ייתכן גם שדווקא משום כך, ומשום אותם "פסקי דין" ציווה אותנו הקב"ה על אותן מצוות.
"מן הרוחות שבגן עדן" נשבו בפסחו של משה. לא היו אלה רוחות רגילות, ניחוחות צלי של העולם הזה, אלא רוחות וניחוחות של גן עדן, כאלה שהעניקו לפסחו של משה הרבה מעבר לריח בשר צלוי. עם של עבדים ראה למול עיניו את מנהיגו הולך אחר אמונתו ללא מורא, עושה מעשה בן חורין, נוטל את אלוהי מצרים ושוחטו לעיניהם. ייתכן ולכך התכוונו חכמים בדברם על רוחות גן עדן, רוחות של גאולה וחירות שהעניקו לבני ישראל את תחושת גן עדן, תחושה של בני חורין שאין מעליהם נוגש ומשעבד. משה במעשיו היווה עבור העם נס של גאולה, דוגמא חיה למי שיודע לפרוק מעליו את שלשלות העבדות ולנהוג כבן חורין אמתי ללא פחד ומורא, וסחף את העם אחרי האמונה.
יתכן שזו הסיבה שדווקא שתי מצוות אלה נבחרו כדי להכשיר את ישראל לגאולה. ספר החינוך (מצווה ב) מסביר שמצוות ברית המילה באה כדי לרמוז לאדם שכפי שהוא נדרש להסיר את עורלתו ולהשלים את גופו כך הוא נדרש גם להשלים את נפשו, לא לשקוט על שמריו אלא לעלות ולהתעלות במידות טובות, ומקרבן הפסח של אבותינו למדנו גם לעשות זאת ללא פחד ומורא.
רק אדם שמבין את המסר הזה של העבודה והעיבוד העצמי ומסוגל אף להפגין ביטחון וללכת באמונתו ובדרכו ללא מורא, רק הוא ראוי ועשוי לזכות לגאולה.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב