סיפור פתיחה
כשהייתי אברך בישיבה יום אחד הגיע אליי החברותא שלי ועיניו נוצצות. מצאתי דרך איך להיות עשיר בלי להתאמץ. "ומה הגילוי שמצאת?" התעניינתי. והחבר הסביר על שיטת מכירת מוצרים בפירמידה. רק צריך לרכוש תוסף תזונה שהוא מאוד בריא בכמה אלפי שקלים, לשכנע עוד חמישה אנשים לקנות גם, ואח"כ הכסף זורם ללא הפסקה.
קצת התווכחתי אתו, אך מכיוון שהוא היה נחוש בעניין לא רציתי לצנן לו את ההתלהבות. הוא היה משוכנע בכך שתוך כמה חודשים מאברך תפרן הוא יצליח לקנות בית יוקרתי.
כעבור כמה חודשים, הוא אמר לי בפנים נפולות את המשפט: "כנראה שאין כסף בקלות! זה פשוט לא עובד! רק הפסדתי הרבה זמן וכסף!"
מועדים, מנורה ושולחן
בפרשת השבוע שלנו, אחר שמסופר לנו על מועדי ישראל, התורה לפתע מציינת את החובה להדליק את המנורה במשכן, ולערוך את לחם הפנים על השולחן.
ויש לתמוה, מדוע דווקא כאן מופיע הציווי להדליק את המנורה ולערוך את שולחן לחם הפנים? היה יותר מתאים שציווי זה יופיע אחרי הציווי לבנות את המשכן, או במקומות אחרים בתורה?
חמישה הסברים מופיעים בפרשנים
החזקוני ביאר (פרק כד פסוק ב) שכיוון שספר ויקרא עוסק בענייני הקורבנות ועבודת המשכן, אחר שסיים לפרט את כל עבודת הקורבנות, החל לפרט את עבודת הדלקת המנורה ועריכת השולחן כהמשך לעבודת המשכן (ואת דיני הקטרת הקטורת כבר ביאר בפרשת אחרי מות).
הרמב"ן (פרק כד פסוק ב) כתב שטעם החזרה על ציווי המנורה וההדלקה כאן הוא כדי לחדש הוא שני עניינים:
א. ללמדנו שאחר שכלה השמן שהביאו הנשיאים, יש לקחת מעתה את השמן משל הציבור.
ב. לחדש לנו שצריך להדליק את הנרות רק במנורה טהורה, ולא ניתן להדליק ללא מנורה.
בעל "אור החיים" הקדוש (פרק כד פסוק ב) אחר שהקשה על הרמב"ן, ביאר שתי סיבות אחרות, מדוע הוזכרו כאן המנורה והשולחן:
א. משום שכעת התורה עוסקת בשביעיות:
א. 7 ימי פסח.
ב. 7 ימי חג הסוכות.
ג. 7 ימים לשמוח עם 4 המינים.
ד. ראש השנה ויו"כ בחודש השביעי.
ה. השבת היא ביום השביעי.
ו. 7 שבועות לספירת העומר.
ז. הוזכרה המנורה בעלת 7 קנים.
ח. הוזכר השולחן שיש לו 6 מערכות ועם השולחן עצמו שהוא הבסיס זה 7.
ב. אחר שהכתוב תיאר את מצוות הסוכה שהיא כנגד ענני הכבוד, שהסתירו לבני ישראל את אור השמש, ובני ישראל כדי ליהנות מהאור השתמשו באור השכינה (שהיה מאיר באופן מיוחד), הזכיר את המנורה שלא נעשתה לשם אור אלא רק עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כדברי הגמרא (שבת כב.).
והרש"ר הירש (פרק כד פסוק א) ביאר שהמועדים נקבעו בעקבות מעשה מיוחד ש-ה' עשה בעולם, ועל מנת שאנונמשיך את אותו רעיון שלכבודו נקבע החג, אנו מסמלים זאת ע"י נר התמיד ולחם התמיד, שמקבעים את הרעיון של החג למשך כל השנה כולה.
מה גדול יותר השגרה או שבירת השגרה?
ננסה להציע הסבר נוסף. וכדי לענות על כך נשאל עוד שאלה: מה בונה את האדם יותר, אירועים מרגשים ומיוחדים או דווקא שגרת העמל היומיומי?
מסתבר, שכדי להצמיח את נפשו של האדם באופן יציב, נצרך שגרה של עמל, ומאידך צריך שתהיה יכולת גם לשבור את השגרה מידי פעם, ולבנות בנפשו קומות נוספות שלא מגיע אליהן בחיי השגרה הקבועים.
"יש לי יום יום חג"
התורה רוצה ללמד אותנו יסוד חשוב בחיים שלנו. תפקיד המועדים לרומם אותנו, כל חג ומועד יש לו את הציון המיוחד שלו, את העומק הרוחני שהוא מוסיף לנו לכל השנה כולה. באמצעות החגים והמועדים אנו עולים ומתעלים בבחינות שונות. אך עם כל חשיבות ההתעלות, חשוב מאוד שנדע ונזכור שאף שיש מעלה במועדים בהוספת קדושה וטהרה, עיקר עבודתו של האדם היא ההתמדה היומיומית.
השגה רוחנית מסוימת היא דבר הכרחי ומקפיצה את האדם גבוה, אך זה לא מספיק. עבודת ה' ופרנסתו של האדם זוכים להם רק מתוך עמל שגרתי קבוע.
מנורה ושולחן כביטוי לעמל קבוע
אחר הציווי לחגיגת המועדים באה התורה ומזכירה לנו את החובה התמידית הקבועה של הדלקת המנורה ועריכת שולחן לחם הפנים "תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן".
בשתי המצוות הללו מובא ביטוי לחובותיו הקבועים של האדם: הדלקת המנורה מבטאת את חובת לימוד התורה כפי שכתוב בגמרא (בבא בתרא דף כה עמוד ב): "הרוצה שיחכים - ידרים, וסימניך מנורה בדרום". ובעריכת לחם הפנים בא לידי ביטוי חובת הפרנסה של האדם. כפי שכתוב שם בגמרא: "הרוצה שיעשיר - יצפין, וסימניך שלחן בצפון".
התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות לאירועים מיוחדים ומרגשים, אך חלילה לנו מלשכוח את העבודה הפשוטה והקבועה, שהיא נותנת לאדם את היציבות והבסיס לחיים שלמים, הן בלימוד תורה והן בפרנסה.
ל"ג בעומר
שמעתי פעם שני בחורי ישיבה דנים ביניהם לפני ל"ג בעומר, האם כדאי לנסוע לקבר רשב"י במירון או שאין לכך טעם.
האחד טוען: "אחי, יש שם 120 אלף איש שכולם באים לכבודו של ר' שמעון! יהיו במירון אורות מטורפים!".
והשני טוען כנגדו: "אחי, לא יודע, אחרי שהייתי באומן בראש השנה, ועפתי גבוה, זה לא מה שידליק אותי!".
אנחנו בדור שמחפשים ריגושים של התעלות רוחנית. זה נפלא וחשוב להתרגש מידי פעם, ואסור לזלזל בזה. אך מאידך, אסור לשכוח שעיקר עבודת ה' היא בעמל היומיומי.
לסיום...
אין קיצורי דרך בעבודת ה', כמאמר אליפז (חברו של איוב) (איוב פרק ה, ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף". אותם "בני רשף" (כוחות הטומאה) מגביהים עוף, אך האדם כדי שישיג קניין אמיתי חייב לעמול.
וכדברי הגמרא (מגילה דף ו עמוד ב): "ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן".
אף שיש חובה מידי פעם לקפוץ מעלה, לגעת במקומות גבוהים, אך רק על ידי עמל הן בלימוד התורה והן בפרנסה ניתן להגיע לקניין אמיתי ושלם. שנזכה לעמול לכבוד ה' תמיד.