יום זיכרון. לשם מה?

ככל שמדינת ישראל הופכת לנאורה יותר, מתקדמת יותר, כך הולכות וצפות השאלות, לשם מה החיילים הצעירים והיפים הללו, נהרגו? לשם מה 3000 האזרחים, הרוגי פעולות האיבה, נרצחו? מדוע אנו זקוקים לכל זה?

חדשות כיפה יואל פרנקנבורג 02/05/14 13:23 ב באייר התשעד

יום זיכרון. לשם מה?

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

וככל שמדינת ישראל הופכת לנאורה יותר, מתקדמת יותר, כך הולכות וצפות השאלות.

"לשם מה?"

לשם מה החיילים הצעירים והיפים הללו, נהרגו? לשם מה 3000 האזרחים, הרוגי פעולות האיבה, נרצחו? מדוע אנו זקוקים לכל זה?

חלקנו רחוקים מהשאלות הללו, כי גדלנו בחברה שבה המגורים בארץ, והערכים שמובילים למוכנות הבסיסית למסירות נפש, הם מובנים מאליהם. אבל חלק מתהליך ההתבגרות שהאדם והמדינה עוברים- מוביל אותנו לשאול את השאלות הללו, שוב ושוב. בין אם בגלוי ובין אם בסתר.

בסופו של דבר, מגיע היום הזה, שבו האדם מסתכל במראה- ותוהה לעצמו: "למה אני לא גר בקנדה?" וכל ההסברים השכליים לא תופסים, כשהאדם מסתכל על ילדיו, בשנתם בלילה, וחושב על גיוסם הצפוי לצה"ל. וכן, גם על ההשלכות שהגיוס לצה"ל מסתיר בכנפיו. ברגעים אלו- עוברת חולפת בראשו השאלה- "בשביל מה אני מוכן להקריב את החיים שלי ושל ילדיי?"

*

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הוא היום הזה, שבו האומה הישראלית אומרת אמירה אחת, שקשה לאומרה בקול, אז שותקים אותה- בצפירה. בשתיקתנו, בדומייה אל מול קברי האחים, אנו לוחשים: "יש דברים שגדולים מהחיים עצמם". ובשנת 2014, בעולם הנאור שבו אנו חיים, אלו מילים לא פשוטות בכלל.

כן, המוות של האנשים הללו לא היה רק כדי להגן על חיי אחרים. המוות שלהם היה כי בעם ישראל יש מוכנות להודות- שעולם הערכים שבו אנו מאמינים, מכיל בתוכו ערכים שגבוהים וקדושים מערך החיים עצמם. אלו דברים שקשה לומר וקשה לכתוב- אבל זו האמת.

ולכל אורך הדורות- יהודים מסרו נפשם על קדושת ה', על קדושת העם, על קדושת הארץ. לכל אורך הדורות יהודים הבינו שגם אם בקנדה יש פחות פיגועים, וגם אם בשווייץ יש מזג האוויר יפה יותר- בארץ ישראל יש אמת גבוהה יותר. כאן- יש ציווי ישיר של הקב"ה, ציווי שגדול מאיתנו.

*

ואולי, אולי זה כבר רמוז בפרשה שלנו, פרשת אמור.

את המועדות, את חגי ישראל- אנו מקדשים. אלו החגים שלנו. אנו מעברים את החודש, מעברים את השנה, קובעים את לוח המועדים. אבל את מה אנחנו לא קובעים? מה גדול מאיתנו? זו השבת.

כאשר מתחילים את פרשיית המועדות, התורה מזכירה את השבת, על אף שאינה מועד במובן הקלאסי של המילה. השבת היא המועד הראשון. מדוע? כי היא נותנת טעם לכל שאר המועדים. דווקא בגלל שהשבת נקבעת מלמעלה.

השבת גדולה מהחיים. גם אם השבת לא מתאימה לנו, ולא 'באה בטוב', היא תבוא. השמש תשקע, ואיסורי מלאכה נכנסים לתוקפם. הוד קדושת השבת מכסה את כל המעשה, ואנו, בני האדם- מיישרים קו. ובשתיקה הזאת של השבת, באי-עשיית המלאכה, אנחנו בעצם אומרים:

"יש דברים שגדולים מאיתנו. יש דברים שגדולים מהחיים".