חדשות כיפה

מדינת ישראל – מלכות ה'? בלעדי לכיפה: הרב טל משיב לתגובות

ערב יום העצמאות פורסם ראיון עם ראש ישיבת תורת החיים, הרב שמואל טל לגבי היחס הראוי מבחינתו למדינת ישראל. הראיון גרר ביקורת רבה מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אורי שרקי, הרב שמואל אליהו, הרב יעקב פילבר הרב ישראל רוזן ועוד. במאמר בלעדי ב-'כיפה' עונה הרב טל לכולם

ויקפדיה, ישיבת תורת החיים

ויקפדיה, ישיבת תורת החייםצילום: ויקפדיה, ישיבת תורת החיים

תוקפה של מלכות אינו יכול להיות מנותק מהיחס למכלול מעשיה.

א. אחת הטענות המרכזיות שבדבריי היא שיש הכרח לבחון את שאלת ערך המלכות על פי אופיה ומעשיה של המלכות. לשון הרמב"ם (מלכים א, ח) היא: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו". אי אפשר לומר שכוונתו לומר שמי שהולך בדרך התורה והמצוה נוהגות בו מצוות המלכות, ואם לא, הוא מלך אלא שלא נוהגות בו מצוות המלכות. אם זו היתה כוונת הרמב"ם, הוא לא היה אמור לכתוב "הרי זה מלך", אלא היה לו לומר רק את סוף המשפט שכל מצוות המלכות נוהגות בו. מזה שהרמב"ם מדגיש לפני כן "הרי זה מלך", יש ללמוד שעצם הגדרתו כמלך מותנית בכך שהוא ישמור את התורה והמצוות.

מעין זה כתב הרמב"ם אפילו ביחס למלכי בית דוד: "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו... ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי". דהיינו, שהזכיה במלכות יש לה תוקף רק לכשרים. אבל מי שאינו כשר מאבד את זכותו כמלך אפילו שהוא מזרעו של בית דוד ואפילו שהוא היה אמור להיות המלך.

העיקרון הזה והיסוד הזה שמלכות תלויה בנאמנות לתורה ולמצוות, מפורש בדברי חז"ל בתוספתא (סנהדרין ד, ב), ונראה שהם גם מהווים מקור לדברי הרמב"ם. התוספתא מתייחסת למלך ישראל ואומרת: "אם עבר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה ושאר כל המצות - הרי הוא כהדיוט לכל דבר". כלומר, מלכות ישראל תלויה חד משמעית בהליכה בדרך ה' וקיום המצוות. ואם המלך עובר על אפילו על מצות עשה, הוא מאבד את תוקף מלכותו והוא נעשה כהדיוט לכל דבר (אין אפשרות לפרש שהוא כהדיוט רק לענין זה שהוא נשפט על העבירות שעבר, כי מהלשון "לכל דבר" יש ללמוד שלכל ענייניו הוא נחשב כהדיוט).

מקורות נוספים רבים בעניין היחס השלילי למלכות שאינה הולכת בדרך התורה, הובאו כבר במאמר של הרב רועי אביחי שליט"א שהתפרסם בימים אלה.

שנית, דברי הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות (מצוה ד), לכאורה אינם נוגעים כלל לנידון דידן. הרמב"ן שם בדבריו המופלאים מלמד על מצוות ישוב ארץ ישראל וכן על מצוות כיבושה של ארץ ישראל. בכל דבריו שם הוא אינו נוגע כלל במושג מלך ומלכות. איזה קשר יש בין זה ובין נתינת ערך וקדושה לכל מלכות שהיא ואפילו של עובדי עבודה זרה?!

אמת הדבר שחלק ממה שהמלכות צריכה לעשות הוא להחזיק בארץ ישראל וליישב בה את עם ישראל, אך הדבר אינו מהווה סיבה לקדש את המלכות אף כשהיא עוברת על רצון ה' בתחומים רבים. המלכות צריכה גם להטיל מיסים ולמנות שופטים, ובכל זאת ברור שאין די בביצוע דברים אלה כדי להכשיר את המלכות, ובוודאי שלא לקדש אותה.

ב. הרב שרקי שליט"א הביא ראיה מהמדרש לכך שקביעת ההודאה בחנוכה היא בגלל שיבת המלכות. לשונו השלמה של המדרש היא כך: "ולמה אין קורין בפורים, כתב להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם וגו', ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות, ומלכות של אחשורוש הייתה קיימת לכן אין קורין. אבל במלכות של יון, שכילה אותה הקדוש ברוך הוא, התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים: לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקדוש ברוך הוא אנו. הללו עבדי ה'", עד כאן. דהיינו, שאי אפשר להלל כשאנחנו משועבדים למלכות אחרת ואין אנו עבדיו הישירים של הקב"ה. ברור שהכוונה היא מַעֲבָר מעבדות המלכות האחרת למלכות ה', דהיינו מלכות שחוקיה הם התורה והמצוות. לא כל אובדן של מלכות אויבת מצדיק ומאפשר להלל. אם למשל מלכות פרעה היתה נאבדת והיתה מחליפה אותה מלכות אחרת, ואנחנו היינו נשארים בעבדותנו - ברור שלא היינו אומרים שירה. דווקא המעבר להיות "עכשיו עבדיו של הקדוש ברוך הוא" הוא מה שמאפשר את השירה. ולכן המסקנה: "היותנו עבדי ה' הוא תולדה ישירה של היותנו עצמאיים מדינית", אינה יכולה להיות מנותקת מהשאלה מהי המלכות האחרת שזכינו לה כשהתבטלה המלכות הקודמת.

גם דברי הירושלמי והמדרש: "שהחל פרעה צווח ואומר לשעבר הייתם עבדים לי, עכשיו אתם ברשות עצמכם והרי עבדיו של הקב"ה אתם", אינם מוכיחים כלל שכל אימת שאנחנו עצמאיים, אנחנו נעשים ממילא כעבדי הקב"ה. עם ישראל השתחרר מעולו של פרעה ובחר ללכת אחר מלכות ה' ביציאתו ממצרים ("זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר"), וזה מה שאיפשר את המציאות הזאת של "עבדיו של הקב"ה אתם". אם חס וחלילה בני ישראל לאחר שהשתחררו מפרעה לא היו בוחרים לחסות בה', ברור שלא היתה מתקיימת המציאות הזאת של "עבדיו של הקב"ה אתם".

לגופו של עניין גם אין זה נכון לענ"ד שכוונת המדרש היא שרק על אובדן מלכות אומרים שירה. אובדן מלכות האויב הוא "תנאי" אבל לא "סיבה" בלעדית. הרי גם בשבועות אנחנו אומרים הלל. ואין לזה קשר לאובדן מלכות. גם בסוכות אנחנו אומרים הלל לא על עצם היציאה ממצרים והשמדת פרעה אלא על כך שהקב"ה הושיבנו בסוכות וטיפח ופינק אותנו בהליכתנו במדבר. ולכן גם בחנוכה אובדן המלכות אינו ה"סיבה" אלא זה קיום ה"תנאי" שאנחנו משוחררים ממלכות יוון. ועיקר ה"סיבה" הוא עצם זה שהתבטלו הגזירות וישראל נושעו, והתאפשר לקיים את מצוות ה' באין מפריע, ונטהר המקדש ותוקנו הפרצות.

ג. סוגיית "דינא דמלכותא דינא" אינה קשורה כלל לנידון שלנו, כי היא נוהגת גם במלכות גויים. לכן גם אין שום ראיה מכל מה שכתב ביחווה דעת ומשאר הפוסקים שצוינו, כיון שהפוסקים הללו עוסקים רק בסוגיית "דינא דמלכותא דינא".

ולענייננו, אף על פי שיש להנהגת המדינה תוקף של דינא דמלכותא, אין זו "מלכות ישראל" אלא מלכות ככל המלכויות של הגויים, שהיינו כפופים תחתיהן והיינו מחויבים להישמע להן.

ד. זו הסיבה שלגבי הורדוס אמרו חז"ל שהוא "אינו מלך" כפי שהוכחתי. אי אפשר לומר שהדבר נאמר רק משום "שהוא עבד שמרד". הלא אם נכון הדבר שיש דין מלך לכל מלך ששולט על מדינה, ואפילו אם הוא עובד עבודה זרה, אז מה אכפת לנו שהוא עבד שמרד?! סוף סוף במציאות הוא מלך. וכי פסול של מרידה בעבדות אמור להיות יותר מהותי מאשר פסול של עבודה זרה?!

ומיד בהמשך הגמרא שם מבואר שאפילו דיני כבוד נשיא לא נוהגים באדם כזה, כיון שהוא "אינו עושה מעשה עמך", דהיינו אינו מקיים את התורה והמצוות.

ובאמת אגריפס המלך היה מזרעו, ולפי התוס' (ב"ב ג' ע"ב ד"ה כל דאמר) אמו לא היתה מישראל, ואעפ"כ נהגו בו כבוד כמלך גמור, וכמבואר בדבריהם (כתובות יז ע"א תוס' ד"ה מלך) משום שמלך כשר היה. ומוכח שהכל תלוי בהתנהלותו ככשר. אם המלך הוא מלך כשר - נוהגים בו כבוד, ואם אינו מלך כשר כמו שהיה הורדוס - לא נוהגים בו כבוד. וכן כתב ככל הדברים הללו בקובץ שיעורים במסקנת דבריו (ב"ב שם אות כג).

ה. הקיטלוג האוטומטי של דבריי עם מתנגדי הציונות, והקביעה שבדבריי אין חידוש מהותי ממה שהם אמרו, מביאים אותי להדגיש בזאת נקודה שנראית לי מאוד חשובה ויסודית.

מתחילת ימי היישוב הישן היו שתי סוגיות בלתי תלויות זו בזו:

האחת, הצורך לפעול באיתערותא דלתתא למען ישוב הארץ ולמען השבת השכינה לציון לא רק בתפילות ובמעשים טובים, אלא גם במסירות נפש פשוטה על בנין הארץ ועל ה"ארציות" שבכינונה של מלכות ה'. כל זאת מתוך ההבנה שגאולה היא לא שמימית בלבד, אלא היא בנויה על בניין חי ורענן של כל כוחות החיים הארציים בארץ ישראל, ויש צורך בהקמת מדינה כפשוטה שתבטא את כל כוחות החיים הללו בדרך ה'.

והסוגיה השניה, ההיבדלות מכוחות הכפירה והטומאה שהחלו להתעצם במקביל בארץ ישראל על ידי החילוניים הראשונים שהחלו לבוא ולהתיישב בה ולפעול בה.

באותה תקופה היו כמה דמויות מופת מופלאות ומדהימות שכבר כמעט נשכחו: הרב שמואל הלר זצ"ל (תקס"ג-תרמ"ד, 1803-1884) שהיה מתנועת החסידות, הרב יואל משה סלומון זצ"ל (תקצ"ח-תרע"ג, 1838-1912) שהיה מתלמידי הגר"א, הרב עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל (תקצ"ז-תרפ"ב, 1837-1922) שהיה מתלמידי החתם סופר, ועוד. הם פעלו במסירות נפש למען יישוב הארץ ובניינה, במידה שקשה לתאר ולהבין, אבל בד בבד עם זה הם היו קנאים גדולים ביותר לכל דבר שריח השכלה וחילונות נשב ממנו.

כיום, לדאבוני הרב, קיימת זהות הפוכה בין הסוגיות. דהיינו, מי שרואה עצמו מחויב לפעול למען יישובה של ארץ ישראל ובניינה, הוא גם מחובר להוויה החילונית, והוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מהמדינה החילונית ומכל המסתעף ממנה. לעומת זאת, מי שרוצה להתנזר ככל האפשר מהחילוניות ומהכפירה, מתבדל במידה כזאת או אחרת מההכרה בערך האלוקי של העשיה "הארצית" וחשיבותה הגדולה בבניין הגאולה.

הגיע הזמן שנחזור שוב לראות את שתי הסוגיות כמקבילות וכמשלימות זו את זו. הגיע הזמן להחיות מחדש את הרוח הנפלאה של החכמים, הצדיקים, בעלי המופת (בעצם מעשיהם) הנ"ל, ועוד רבים וטובים שהלכו בדרכם. מצד אחד, נפעל בכל מאודנו לבניינה של ארץ ישראל בגשם וברוח, ומצד שני, ניבדל לגמרי מהחילוניות, מהכפירה, מהטומאה ומההנהגה ומהתרבות החילונית.

אני באמת לא מחדש, הגישה הזאת כבר היתה קיימת בעבר. אבל אין זה נכון לתלות את דבריי במתנגדי הציונות אלא דווקא במחוללי הציונות הטהורה והקדושה מלפני כמאתים שנה.

ו. הקב"ה מתגלה לנו ועושה לנו ניסים ונפלאות, ותהליך הגאולה הולך ומתעצם לנגד עינינו. זה ברור וגלוי, ועל כך אנחנו צריכים להודות לו ערב ובוקר וצהרים בכל עת ובכל שעה. אין שמחה גדולה מזו שעוד ועוד זורח עלינו האור הגדול שהקב"ה מגלה לנו, ואהבתו הולכת ומתעצמת בנו. אבל הגיע הזמן שנחזיר את העטרה למקומה. בשביל לחזור ולהוביל את המהלך הזה כפי שהובילוהו הצדיקים הקדושים הנ"ל בזמנם, אנחנו צריכים את ה"נסירה" הזאת מהחילונות. הקב"ה רק מצפה לכלים נקיים וטהורים שנעמיד לפניו כדי שיוכל להשרות עלינו את ברכתו ואת אור גאולתו. כל עוד אנחנו לפותים ואחוזים ורואים עצמנו שייכים להנהגה החילונית, אנחנו חוסמים את אורו ונסרכים בשוליה של ההוויה החילונית. אם נטהר את כלינו - נזכה לישועת ה' ולברכתו אף בהנהגה ובממשלה. "לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך לגדל ולחזק לכל". ו"אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט".

הִבָּרוּ (התנקו) נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'. כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כנס הבת הדתייה  צילום: עמותת אלומה

הרב בני לאו: מבחינה הלכתית - אין שום סיבה בעולם שבת לא תתגייס לצה"ל

קרא עוד