תשעה באב חותם את תקופת בין המצרים. יום זה נקבע שנים רבות קודם לכן כיום בכיה לדורות. כאשר חזרו המרגלים מארץ ישראל לדווח על תוצאות הריגול, הגיעו למסקנה "לא נוכל לעלות", מיד "ויבכו העם בלילה ההוא". אומרים חז"ל במסכת סנהדרין - אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות.
פרק קו בתהילים מתאר את תהליך יציאת עם ישראל ממצרים, הנהגתו במדבר וכניסתו לארץ. חטא המרגלים מתואר כך: "וימאסו בארץ חמדה" - זהו הגורם המרכזי לחטא המרגלים. התוצאה, דור יוצאי מצרים לא נכנס לארץ.
מה גרם לעם ישראל למאוס בארץ חמדה עוד לפני שנכנסו אליה? נראה שהתשובה לכך נמצאת בספר דברים בתיאור חטא המרגלים: "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". הרגשה כזו של שנאת ה' אותנו, למרות הניסים הגדולים ביציאת מצרים ובמדבר, יכולה לנבוע מניצני שנאה של עם ישראל לקשר שלו עם ה'. אם כך, 'וימאסו בארץ חמדה' נבע ממה שמאסו במי שהציב את הארץ כמצפן של יציאת מצרים והצעידה במדבר.
הדור הבא נכנס לארץ, מתיישב בה, בונה את בית המקדש ולאחר תקופה נוטש את הקשר עם ה', כתוצאה מכך יוצא לגלות. כך גם בבית שני, שוב קרע בין עם ישראל לקב"ה, שוב תקופה של הסתר פנים.
בחסדי ה' ישנה הבטחה, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים". למרות שעם ישראל מאס בארץ חמדה ובמי שהועיד אותה לו - "לא מאסתים". הבטחה זו נוטעת בנו תקוה גדולה, שהקרע אכן ניתן לאיחוי. אילו ח"ו היה ה' מואס בעם ישראל, היה בכך אות לקרע עמוק שלא ניתן לאיחוי.
הפרק האחרון במגילת איכה מתאר את עומק החורבן והגלות, ומסתיים בשלושה פסוקים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד". "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". מה מקומו של הפסוק האמצעי בין שני הפסוקים החוזרים על עצמם? לאור הנאמר לעיל ניתן להסביר כך: אנו מבקשים מאת ה' אחר הצרות הגדולות - השיבנו אליך ונשובה, "כי אם מאוס מאסתנו?!" וכי מאסת בנו, הרי באמת לא מאסת בנו, רק "קצפת עלינו עד מאוד". כיון שכן יש תקוה, הקרע ניתן לאיחוי, לכן "השיבנו אליך ונשובה".
אם הגורם המרכזי לבכייה לדורות הוא "וימאסו בארץ חמדה", הרי שהתיקון יבוא באהבת הארץ, בקיום מצוותיה ובחיזוק הקשר שלנו עם הקב"ה. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.