כבר שנים טורדות אותי תמונות אדישות וקהות חושים יהודיים בימי החורבן. אנחנו מזרוחניקים מדי, צעירים מדי ואולי אף גאוליים מדי בשביל להזיל דמעה בימי בין המיצרים או לכל הפחות בליל ט באב כשמנגינת איכה פורטת על נימי לב ונפש וקורעת קרומי שלווה רוגעים. לא הנרות המסוכסכים, לא ההאפלה בשולי בית הכנסת או הסטת הפרוכת והישיבה על קרקע מאובקת מבקיעים מתוכנו איזו אנחה אמיתית, כואבת ומיוסרת. אנחנו משפילים מבט בלילה הקודר ההוא, מכונסים בעצמנו, לא שואלים בשלום ידידנו ומדחיקים כל בת צחוק שמגיחה ממקומות לא צפויים. אוירת נכאים סביבנו, קרירות אנושית ובכל זאת שום צער עמוק, בכי או נהייה לא משתפכים מקרבנו. אנו עטופים בסממני צער ואבל רבים אך אף אחד מהם לא חוצה את סף חדרי לבנו הערל.
מה קרה לנו שנהיינו אטומים כל כך לחורבן מקדשנו? מדוע בתי הכנסת שלנו לא ספוגים בדמעות כאב כשהחזן בקול סדוק ובצלילים נוגים קורא על נשים שאכלו את עוללי טיפוחיהם ועל בת ציון השדודה או על כהנים הנשרפים בלהבת אש? האם זה קול התור שנוגס מן האבלות על ירושליים? האם זה המרחק שעושה את שלו? אולי דווקא רוחות זרות שפשטו במחננו היו לנו לרועץ? כך או כך משהו באבל הזה לא מצליח לגעת בשורשים עמוקים.
לפני כמה שנים הבנתי עד כמה רבה היא המבוכה. חבר טוב שלי התייתם מאביו בפתע פתאום. תאונה קטלנית קיפדה את חייו, על לא עוול בכפו. חיים תוססים מלאי שפע וטוב נעצרו באחת. וזרמי האוויר הטובים שנשבו בביתם המחבק נתחלפו במחנק של כאב ודמעות. מקוננות פקדו את ביתם, עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים. איך אפשר לתאר יגון עמוק ונוקב במילים? כיצד ניתן לפענח באור נפש אבלה ודואבת? גם אני התיימתי מאב בנעוריי והייתי לחברי שותף לסוד ומשען לעת צרה. הייתי גם כתובת הלכתית-מנהגית ומצאתי עצמי תר אחר פסקים מקלים, ממתיקי גלולה, שלא יקשו על המשפחה האבלה. עד שפעם אחת הוא ניגש אליי פשוט וישיר ושח לי בטון כמעט תקיף " אתה לא מבין, אבישי, אני רוצה להתאבל! תקשה עלי, תחמיר איתי, אני זקוק לזה!" וברגע הכל התחוור.
האבלות ההלכתית היא צורך קיומי, היא חסד גדול שעשו חז"ל עם האבל. הם יצרו לו מסגרת להוליך את כל ההמייה הגדולה, את שברון הלב ואת החוויה המטלטלת והנוראה איתה הוא נאלץ להתמודד. ההגבלות ההלכתיות נותנות מזור לנפש המיוסרת.
אחרי התובנה הזו הבנתי כמה רחוקים אנחנו מלהתאבל באמת בימי החורבן. מי שמחפש להקל את משא האבלות בימי בין המצרים כנראה שהוא לא מצטער באמת, מי שלא מוצא בעבותות ההלכה מסגרת לכיסופיו וכיליונו, לגעועגיו וצערו כנראה שלא מרגיש חסר כל כך או משתוקק כל כך. אוסף הקולות הנערם מידי שנה בספרות השו"ת המודרנית, הוירטואלית או הכתובה בימי בין המצרים מעיד כי משהו קרה כאן. האם זו אות לטובה או אות קלון?
הרב אבישי מזרחי, מנהל חט"ב אמי"ת בר אילן נתניה