יקרים,
יש יום אחד בשנה שבו אנו שמים לרגע את החיוביות והאופטימיות בצד ופשוט נותנים מקום לכאב. מתאבלים, עצובים, כואבים. אסור לשמח את עצמנו בשום דרך, לימוד התורה שמשמח את הלב מוגבל לאגדות החורבן ולהלכות ט' באב וחובה לדלג על פסוקי הנחמה. כ"כ לא אופייני לאורח החיים המאמין והאופטימי שלנו! נכון, יש מדינה, יש חיים בירושלים, יש המון! ובכל זאת - לא. לא שמים אותם במרכז תשומת הלב כרגע.
עם הטמעת הפסיכולוגיה החיובית, וענפי הקואצ'ינג למיניהם, רווחה הגישה של לראות את חצי הכוס המלאה, הגישה האופטימית של להאמין בטוב וגם אני לגמרי שם וכמובן שזה נוכח גם בסדנאות ובליוויים האישיים שלי. ר' נחמן, שאני כה אוהבת, אומר "לחפש ולמצוא איזה מעט טוב". זאת אומרת שצריך להתעקש ולחפש כדי למצוא את הטוב, לא להיכנע לייאוש. יש המון דוגמאות ביהדות לכך, לחשיבות ההודיה ולהכרת הטוב, האמונה כולה בעצם אומרת שהכול בהשגחה ולכן צריך לשמוח במה שיש.
אך מה עם מה שאין? הרי לכולנו חסר משהו ולכל אחד יש "אין" אחר. אין אהבה, אין ילדים, אין פרנסה, אין שמחה, אין תקוה. יש כאב, יש אבל, יש חורבן. מתי נכאב עליהם ככה בפשטות? נכאב את הכאב הקיומי של הדברים שלא הסתדרו כפי שרצינו? מתי נבכה על מר גורלנו בלי למהר ולהגיד לעצמנו שיהיה טוב, שהכול מה', שהכול מדויק? הרי לפעמים פשוט אין יותר כוחות לזה! קיים הייאוש, ולא קיימים הכוחות להיות אופטימיים.
אני כותבת מתוך אינטואיציה ולא מתוך הסתמכות על דעת גדולים ומקווה שאני לא חוטאת לאמת, אבל להרגשתי, יחד עם תחושת האבלות על החורבן, כאן המקום לכאוב את כאבנו הפרטי ולתת לו מקום מבלי לשכנע את עצמנו שיהיה טוב. מצרפת משהו שכתבתי במקום אחר בט' באב בשנה שעברה:
הכי עצוב זה, כשמגיעים למצב של אדישות.
בין אדם לעצמו, בין אדם לאלוהיו, בין איש לאשתו, בין הורה לילדו.
כשכבר קשה להגיד מה בכלל כואב ומה היינו רוצים.
כשבקושי מזהים שביב של תקווה.
ביום הזה, בו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש,
ניתן מקום לכל מה שאנחנו מתאבלים וכואבים עליו.
לחלומות שטרם הגשמנו ואולי החמצנו,
לאהבה שהיתה ואיננה,
לרצונות שנדרסו בשטף החיים,
לחוסר ההשלמה עם עצמנו.
לתחושת הכישלון והעצב. (מעצמנו, מהמשפחה, מהמדינה, מהעולם)
נכון, רוב הזמן "מצווה גדולה להיות בשמחה",
אך יום אחד בשנה,
יש מקום לצער ולכאב הכי עמוקים שלנו.
לאבל על מה שהיה ואיננו, על מה שלא יהיה,
על מה שנראה שלא ישתנה.
נכאב את הכאב ונכבד אותו.
העיקר שלא נהיה אדישים.
מתוך השברים
יעלה האור.
ובכל זאת משהו אופטימי, כי קשה לי בלי.. כשאמרתי הבוקר ברכות השחר, הייתה לי התלבטות קלה אם לברך "שעשה לי כל צרכי" או לא. ובאותיות קטנות כתוב שמי שמברך, יש לו על מי לסמוך. אז החלטתי שלמרות הכאב הגדול על מציאויות מסוימות שיש לי בחיים שהייתי מאד רוצה שישתנו, אני מחליטה להיות אופטימית, להאמין שוב שהקב"ה סידר לי מציאות הכי מדויקת ושעשה לי באמת כל צרכי והחלטתי לברך. (מה לעשות, זה טבוע בי כ"כ חזק..)
מי ייתן וכל אחד מאיתנו יזכה לחוות את השפע שהקב"ה נותן, שיפתחו לכולנו שערי שמים, שהגאולה תגיע במהרה, שיחזור כל עם ישראל לארצו ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
סיגל אברהם - מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים. לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290.