הזוהר בפרשת פנחס (רלא ע"ב) מאפיין את מהות יומו הראשון של ראש השנה כ"דינא קשיא", דין קשה ותקיף, ואת יומו השני כ"דינא רפיא", דין רפה. מן המוזכר בהמשך אנו שומעים כי במהלך תקיעות השופר עצמן שולטים דינא קשיא ודינא רפיא; סוד היללה שבתקיעות, דהיינו התרועה, הוא דינא קשיא, ואילו סוד היבבה, שהיא שלושת השברים אשר דומים גם לגניחות, הוא דינא רפיא. על פי הנאמר לאחר מכן (רלב ע"א), נוטלים שופר כדי לעורר בו תרועה ותקיעה, שתרועה היא דינא קשיא ותקיעה היא רחמים, וכן לעורר שברים ותקיעה, שהם דינא רפיא ברחמים. אם כן, ביומו הראשון של ראש השנה קיימים פרקי זמן שניתן להשקיף עליהם כמעין "דינא קשיא דקשיא", דין קָשֶׁה שֶׁבְּקָשֶׁה, וכן ביומו השני, שעיקר מהותו דינא רפיא, ישנן נקודות זמן שהן בחזקת דינא קשיא.
בחיבורו תפארת שלמה מציין האדמו"ר שלמה רבינוביץ מראדומסק (תק"ס-תרכ"ו; 1800-1866) כי מכיוון שיומו הראשון של ראש השנה הוא דינא קשיא, על כן עיקר התפילה במועד זה צריך להיות "עבור כבוד הבורא על צער גלות השכינה". לעומת זאת, ביומו השני, שהוא דינא רפיא, על כל אדם מישראל לזכור את כללות ישראל ולעורר רחמים עליהם שיושפע להם כל טוב וחסד. ולא זו אף זו, על האדם לזכור את חברו בתפילתו. משום כך נקרא ראש השנה "יום הזיכרון".
את ההוספה בתפילת העמידה "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים", מבאר בעל תפארת שלמה בהוראה שהקב"ה זוכר את יצוריו ונוטע בקרבם רחמנות ובינה להצטער על גלות השכינה. הוא מפרש את הכתוב בתהילים "שברתי לישועתך ה' ומצותיך עשיתי" (תהילים קיט, קסו) במשמעות שכל כוונת דוד המלך בעשיית המצוות הייתה רק בעבור ישועת ה' וכבודו, דהיינו הקמת השכינה מעפרה. ההשתתפות בצער השכינה היא נתיב שבאמצעותו יוכל כל יחיד מישראל לזכות לישועה ברחמים, שכן חכמינו ז"ל אמרו: "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנא ע"ב); יש ללמוד קל וחומר כי מי שמרחם על הקב"ה ושכינתיה "כביכול בוודאי ירחמו עליו מן השמים ביתר שאת". גם בביאורו למילות התפילה "כי דורשיך לעולם לא יכשלו" עומד התפארת שלמה על הנחיצות שאדם לא ישפוך את שיחו בראש השנה על ענייניו הפרטיים בלבד, כי אם "עבור כללות ישראל בעולם". בדרך זו תתקבל תפילתו ברצון.
דברי בעל תפארת שלמה בדבר הצורך להתפלל ביומו הראשון של ראש השנה על צער גלות השכינה, יכולים לשמש יסוד ושורש להשקפה שיום זה הוא מועד ראוי מאין כמוהו לתפילה ולהתכוונות לטובת התרת עגונים ועגונות מכבליהם. בשאלה שהופנתה אל ר' יואל סירקיש, הב"ח, בידי אחד מתלמידיו בשנת 1628 לערך, מוזכרת לראשונה האמירה "כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה". אמירה זו מיוסדת על תפיסה המצויה בזוהר, פרשת ויחי (רכח ע"ב), לפיה מכלול המין הנשי מהווה מהות קולקטיבית תחתונה, המקבילה להוויה האלוקית העליונה של השכינה. אם קיימת מציאות של אישה עגונה, הדבר פוגם באותו חלק פרטי מקביל של השכינה. התרת עגונה מתקנת את אותה הבחינה שבה נפגמה השכינה בגין העגינות ומפיגה את צער השכינה. במקורות מאוחרים יותר הוסבה אמירה זו באורח מפורש אף על גבר עגון (ראו בפירוט מאמרי "כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה", בכתב העת דיני ישראל).
למעשה צער כלשהו שבו נתון אדם מישראל הוא גם צערה של השכינה. וכך במשנת סנהדרין (ו, ה) נאמר: "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שְׁכִינָה מה הלשון אומרת? כביכול קַלַּנִי מראשי, קַלַּנִי מזרועי", כלומר השכינה עצמה מבקשת שנקל מעל איבריה שהפכו כבדים מחמת צער בני אדם.
נשיאת תפילה או תפילות בעד התרת עגונים ועגונות והתכוונות לעניין זה במהלך התפילה ביומו הראשון של ראש השנה, כמוהן כאמירת תפילות להקמת השכינה מעפרה. מעבר לתפילות מפורשות הראויות להיות נישאות בקהל עם ביום זה, אפשר להצביע על שני מקומות במהלך עבודת היום אשר מן הנכון לכוון בהם את הלב לטובת תכלית זו.
אחד המקומות המתאימים להתעוררות לעניין זה הוא בשעת אמירת "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים". בעל תפארת שלמה מסב היגד זה על הקב"ה המעורר רחמנות באדם להתפלל על צער השכינה. על פי שיטתנו הכוונה אשר ראוי שיתכוונו בה כל יחיד ויחיד כמו גם שליח הציבור בשעת אמירת קטע זה בכל אחת מתפילות היום היא באופן הבא: "אבינו האב הרחמן, זכור נא ופקוד נא ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים לחיים את העגונים והעגונות בישראל, והוציאם מכבלי עגינותם, מצרה לרווחה ומאפלה לאורה, להקים שכינה מעפרה".
מקום נוסף אשר ראוי להרהר בו ביומו הראשון של ראש השנה בעניין העלאת השכינה מעפרה באמצעות התרת עגונים ועגונות, הוא בשעת תקיעות השופר, באותם רגעים שאפשר להחשיבם כזמני "דינא קשיא דקשיא" וכן ברגעי דינא קשיא ביומו השני.
התפילה וההתכוונות למען התרת עגונים ועגונות יפות כל שעה, ואף ביומו השני של ראש השנה ראוי להוסיף ולהתפלל על עניין זה בהתאם לדברי בעל תפארת שלמה שיש להתפלל בזמן זה על כללות ישראל.
אם כן התחינה לטובת עגונים ועגונות בכל אחד מימי ראש השנה היא עצה וסגולה טובה לזכייתו של כל יחיד ויחיד עצמו בדין ולמילוי ומימוש בקשותיו ומשאלותיו.
באמצעות נשיאת תפילות בראש השנה להתרת עגונים ועגונות מכבליהם, ובנתינת הדעת לעניין זה באורח מיוחד במהלך אמירת "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים" וכן באותם רגעי דינא קשיא בשעת תקיעות השופר – אנו פועלים להפגת צער השכינה ולהקמתה מעפרה. בכך ממלאים אנו ומקיימים חובה דתית ממדרגה עליונה. תקנת עגונים ועגונות – היא גם תקנת השכינה הקדושה, והרמת קרנם מסייעת להשלמת חסרון קומתה.
זהו נוסח מעודכן של המאמר "התרת עגונים ועגונות מכבליהם", שהתפרסם במוסף ראש השנה של מקור ראשון בכ"ט באלול תשס"ט