בפרקי אבות נאמר: "אמור מעט ועשה הרבה", ודווקא מול זה באים חז"ל ומדגישים לנו, שמעלתו העיקרית של חג הפסח היא הדיבור. וכך נאמר בהגדה: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", וכן גם דרשו חכמים את המילים "לחם עוני" -"לחם שעונים עליו דברים הרבה, כלומר שגומרים עליו את ההלל ואומרין עליו את ההגדה" (רש"י פסחים לו).
ולכאורה מתעוררת השאלה: מדוע בפסח באים חז"ל ומדגישים לנו את מעלת הדיבור, ואילו בשאר ימות השנה אין חשיבות רבה לכך?
התשובה לשאלה זו היא, שבעצם כל עניין חמץ ומצה מרמז על ליבו של האדם ופנימיותו. כל השנה, כשבלבו של האדם נמצא היצר שמתגאה ומתנפח כמו חמץ, אז אומרים לאדם "אמור מעט ועשה הרבה", כיון שדרכו של כסיל להרבות בדברים, והקב"ה לא רוצה שיבוא לפניו מישהו שמתגאה ומתנפח יותר מגודלו המקורי.
אך בפסח, כאשר אנו באים להלל ולשבח את הקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה עימנו, וכדי שנוכל לקיים זאת כראוי,עלינו לטהר את לבנו מהיצרים ומרגשי התאוה שבנו, ולטהר את לשוננו מכל תרמית וגנאי, ורק אז, במצב זה, כשפינו ולבנו טהורים, נוכל לקים את מצות "והגדת לבנך" כראוי ולהלל את הקב"ה, המקשיב באותה שעה לתפילתנו, ומי שבאותו זמן מספר בשבחו של מקום, עליו אמרו חז"ל "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
מצות ' והגדת לבנך ' וטהרת הלשון
מצות "והגדת לבנך" וטהרת הלשון
