את מנחם מנדל דיקשטיין לא הכרתי. גם אשתי והוריה לא הכירו אותו. הוא אבי סבתה של אשתי. כשהמשפחה נאלצה לברוח ליער מאימת הנאצים המתקרבים, הוא היה מנהיג המשפחה. באחד הימים הראשונים לבריחה הם התחבאו בבור ביער. כמה ילדים וזוג הורים. הם שמעו אנשים מתקרבים וזיהו בין הקולות את שכניהם מהכפר.
האב מנחם מנדל הוציא את ראשו מהבור וחשב שאם יציג את עצמו בפניהם הם לא יפגעו במשפחה. הם ירו בו במקום וגופתו נפלה אל הבור. אחר כך השליכו ה"שכנים הטובים" ענפים בוערים אל תוך המחבוא על מנת שמי שנותר שם יישרף. הם שרדו. מספר שנים נעו בין מחבואים ביער לבין חסידי אומות העולם. ניצלים בדרך נס ובעזרת תושיה רבה של צעירי המשפחה שדאגו למזון, למסתור ולאמצעי מחיה מינימליים. הגופה נותרה אי שם ביער.
ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו לדבוק בחומר ובפרקטיקה. הדת היהודית בוחנת את המעשים יותר מאשר את הלבבות. אלפי שנים של רדיפות הפכו אותנו לעם של שורדים. ועדיין, המסורת היהודית ניסחה עיקרון של "מת מצוה" והתירה ואף דרשה מכל שדרות העם לעסוק בקבורת המת.
קולן של משפחות גולדין ושאול הדורשים להשיב את גופות בניהם הביתה לקבר ישראל נשמע בחברה הישראלית, אך הוא לאין ערוך חלש מקולן של משפחות שבניהן החיים נמצאו בשבי בעבר הרחוק והקרוב. אני חושב שהקול הזה חשוב, ויש לשמוע אותו ולתת לו מענה, בגבולות ההיגיון והמחיר הסביר. חשוב עוד יותר שלא נשכח אותם, גם כשאיננו יכולים מיידית להיענות לדרישתם הצודקת של הוריהם להשיבם לקבר ישראל.
הרצון הטבעי של הורה, לזכות לחלקת קבר בה יוכל לבכות את ילדו שמת בטרם עת, היא טבעית ואנושית ועליה לקבל מקום בציבוריות הישראלית.
אחד התיאורים המרגשים בתנ"ך מספר את קבורתם של שאול ובניו, אשר נפלו בקרב עם פלישתים בגלבוע. אנשי יבש גלעד מסכנים את חייהם ויוצאים לפשיטה לילית על חומת בית שאן על מנת להסיר משם את גופות המלך ובניו ולהביאן לקבר ישראל (שמואל א', ל"א)
סבה של אשתי, מנחם מנדל לא זכה להגיע לקבר ישראל. סבתה של אשתי ושאר בני משפחתה ביכו את מותו בליבם כל חייהם אך לא זכו למקום אליו יוכלו לעלות ולספוד לו. יום עשרה בטבת נקבע, בנוסף לציון תחילת המצור על ירושלים לפני אלפי שנים, כיום של אלו שמקום קבורתם לא נודע. במידה רבה זהו יום החמלה. יום בו האובדן האנושי חובר לרוח המפעמת בנו ומבקש מאיתנו לחמול על אלו שאפילו קבר אין להם. זוהי תמצית האנושיות הטבועה בנו. זוהי רוח האדם שאנו מבקשים לנצור ביום זה. עשרה בטבת. יום האנושיות.
הכותב הוא מנכ"ל רשת החינוך של הקיבוץ הדתי וחבר מפלגת 'יש עתיד'
משה 'קינלי' טור-פזצילום: באדיבות המצולם