מאז שאני זוכר את עצמי, סוכות הוא אחד החגים החביבים עליי בלוח השנה. החל מהניסיון לשבור את השיא במהירות ההקמה של הסוכה מיד עם צאת הצום, ועד ההנאה בשינה בחוץ כשכבר מתחיל להיות קצת קריר בלילות. פעם בכמה שנים, חוויית חג הסוכות מתערבבת עם חווית הגשם הראשון. מה שהופך את הסוכה לבליל של בד, שאריות מסכך (מה שגורר איתו הבנה שאולי "לנצח" זה עניין של נקודת מבט) ושרשראות/עיסות נייר חיוורות ודהויות.
אחת מהפעמים האלה זכורה לי דווקא לא מהסוכה בבית של ההורים, אלא אצל סבא וסבתא שלי בקיבוץ סעד. אמנם בקיבוץ, לכל משפחה ישנה סוכה משלה מחוץ לבית, אך גם להם, כמו לכל הקיבוצים יש חדר אוכל, שעד לפני מספר שנים, היה מתמלא במאות תושבי הקיבוץ שהיו מגיעים לאכול במהלך השבוע, בשבתות ובחגים. אך מה יעשו בסוכות? פשוט מאוד! יבנו סוכה עצומה שיכולה להכיל מעל ל-400 אנשים בארוחות החג.
בניית הסוכה מחוץ ל"כלבו" צילום: ארכיון קיבוץ סעד
כך, כשכל השולחנות והכיסאות מחדר האוכל, תופסים את מקומם ברחבה בחוץ, אפשר לעשות בחדר האוכל הריק והפנוי ערבי החלקה על סקייטים במהלך החג. במשך שנים, היו מגיעים מטיילים רבים שהדרימו לאזור גוש קטיף וחבל אשכול, כדי לעצור בקיבוץ, או יותר נכון, בסוכה שלו, ואז להמשיך דרומה.
נחזור לענייננו, כשרק עליתי לכיתה ב', הייתי עם בני משפחתי בקיבוץ סעד בסוכות, וכמו השנה, ערב יום טוב ראשון של סוכות חל ביום שישי. אחרי תפילת ערבית בבית הכנסת של הקיבוץ צעדנו עם כל הקהל הקדוש אל הסוכה הגדולה שמחוץ לחדר האוכל. רוחות קרירות של סתיו נשבו, ואמא אמרה לי לשים את הסוודר. הגענו לסוכה ותפסנו את מקומותינו בשמחה ובששון.
אני מיהרתי להיכנס פנימה כדי לנסות ולמלא קנקן סודה מהברזים המיוחדים בפנים. הניסיון עבר בהצלחה יתרה כשרוב הסודה הייתה בתוך הקנקן מברזל ולא ספוגה בסוודר שלי. התחלתי פוסע החוצה כשרעש לא מוכר נשמע מכיוון הסוכה. פתחתי את הדלת והנה, אנשים ונשים נסים אנה ואנה, והגשם שהחל לרדת כנראה רגע אחרי שנכנסתי, החל שוטף את הכוסות הצלחות והשרשראות היפות שהכינו ילדי הקיבוץ. סחבק הבין את הרמז, השאיר את הקנקן על השולחן הקרוב (הזדמנות לבקש מחילה ממי שהכניס אותו פנימה אחר כך), ונס על נפשו יחד עם כל בני משפחתו והקהל הקדוש הישר לבתיהם.
הקישוטים, רגע לפני שנהרסו מהגשםצילום: ארכיון קיבוץ סעד
כיאה לקיבוץ דתי, לא עברו בו מפורסמים רבים, אך בין האנשים שכנראה עברו בשלב כזה או אחר בסוכת הקיבוץ אפשר למצוא את חבר הקיבוץ ליפא אהרוני שהיה מזכ"ל בני עקיבא לפני שנים רבות, ואת הרב בני לאו, שהתגורר במקום ואף היה רב הקיבוץ במשך מספר שנים.
בעקבות הקורונה, הסוכה לא הוקמה בכלל השנה, וכל משפחה נמצאת בסוכה הקטנה מחוץ לבית. נקווה שבשנה הבאה, נוכל לחזור לאותה סוכה גדולה, גם במחיר של גשם לתוך קנקני הסודה, וכמה קישוטים שיירטבו.