אחרי השיא של יום כיפור מגיעה ההכנה לסוכות. אלו ימים ייחודיים עליהם אומר המדרש שאין הקב"ה מחשיב את עוונותיהם של ישראל באותם הימים (תנחומא אמור, כב) אלו הימים שבהם אנחנו מבקשים לספוג פנימה את גודל המעמד של יום הכיפורים.
בניית הסוכה היא בעצם המימוש של החתונה מפני שאיננו רוצים להישאר באהבה אפלטונית. מיד בצאת הצום אנחנו מתחילים לבנות את "בית החתנים": אותו בוסתן בו יושבים החתן והכלה בכל שבעת הימים שלאחר החתונה.
סוכות: הסוכה היא הצימר. היא בית החתנים. ע"פ הארי ז"ל (שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ד), האנלוגיה של מבנה הסוכה – שתי דפנות מלאות והשלישית שיכולה להיות רק טפח – היא כתנועת חיבוק: הזרוע, האמה ופרק כף היד. הקב"ה עוטף אותנו מכל הצדדים. הסכך הוא צל השכינה.
במשך שבעה ימים אנחנו חיים את חיינו הרגילים - מצוות סוכה נעשית ע"י אכילה, שתיה, שינה ושהות בסוכה – רק יחד עם הקב"ה. ע"פ ההלכה (שו"ע אה"ע סב, ז) האפשרות לברך את כל שבע הברכות בכל יום מהימים שלאחר החתונה תלויה ב'פנים חדשות'. והרי בכל יום משבעת ימי החג יש פנים חדשות – האושפיזין.
אך לא רק האושפיזין מגיעים לבקר ולשמח את הדוד והרעיה אלא כל באי עולם, שכן שבעים הפרים אותם מקריבים בבית המקדש הם כנגד שבעים אומות העולם (תלמוד בבלי סוכה, נה ע"ב). ובעצם, אותם אנשים עליהם בקשנו להמליך את הקב"ה בראש השנה, הם אלו שבאים ונוכחים איתנו בשמחת החג. על כן, חג הסוכות הוא חג השמחה. זמן שמחתנו.
שמיני עצרת ושמחת תורה: הגמרא (סוכה, שם) מתארת את היום השמיני כיום שאחרי המסיבה הגדולה מרובת האורחים והמשתתפים. היום בו נשארים הדוד והרעיה לבד. חוזרים חזרה פנימה אל תוך הבית הטבעי, היום יומי אך עדיין רגע לפני שממשיכים בשטף החיים. עוצרים. עצרת. מבקשים לנשום פנימה את כל התהליך. נזכרים במפגש האקראי בשדה לפני כמעט חודשיים. מפגש שהוביל לבניית קשר על אדני הרצון והרחמים. קשר שהבשיל לכדי המלכה ואירוסין ומתוך כך לניסיון לדייק את המעשים ולתקנם.
נזכרים ביום החתונה בו מתוך הקירבה הגדולה הגענו לטהרה וכפרה. אהבה כה גדולה שביקשה לבנות בית ולממש את האורות הגדולים בתוך הכלים הפשוטים של החיים. נזכרים גם כן בכל האורחים הרבים שהגיעו מכל העולם. אותם אנשים עליהם אנחנו מבקשים להחיל מקרא שכתוב ונברכו בך כל משפחות האדמה. וביום זה אנחנו זוכים לרקוד עוד קצת והפעם עם ספר תורה. לזכור ולא לשכוח שהיא חיינו ואורך ימינו. היא עמוד התווך של הקשר. נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה.
היום שאחרי: ובכן היום האחרון בכל המסע הזה הוא לא שמיני עצרת ושמחת תורה וגם לא איסרו חג אלא היום שאחרי. היום בו חוזרים לשגרה. מטרת הריצה הגדולה לפסגות הרוח והקדושה אינה כדי להישאר שם אלא כדי לכונן חיי שגרה אחרים, כדי להמשיך את השפע והברכה אל תוך הקיום היום יומי, אל המשפחה והעבודה, במפגש עם אנשים, במשא ומתן באמונה, בתפילות עם יותר כוונה.
כמו שני חברים היוצאים למסע בהרי ההימלאיה לחודשיים ועוברים חוויות משמחות ומאתגרות יחד. בשובם מן המסע ניכר כי נבנה ביניהם קשר פנימי שקשה להסביר במילים, איכות כזו שכל פעם כשיפגשו ידעו מיד כי משהו שונה ועמוק יותר יש ביניהם. כך אפשר שנרגיש בצאתנו מחודש תשרי ביחס בינינו לבין הקב"ה.
אז איזו תמונה מכל האירועים שעברנו מאלול תבחרו לתלות על הקיר? איזה נוף במסע תרצו לנצור בתוך לבכם? מה אתם שואפים עמוק פנימה?
הכותב הוא ר"מ בישיבת 'אור תורה- מחניים' מבית רשת 'אור תורה סטון' ורב בית הכנסת המרכזי בשכונת הרימון באפרת.