כמה טעמים ניתנו למהות השמחה ביום ל"ג בעומר ולמנהג הדלקת המדורות. הטעם המפורסם ביותר, לפחות בקרב ציבור שומרי המצוות, הוא שזוהי ההילולא של רשב"י ושביום פטירתו נגלו סודות עליונים של האדרא זוטא. נהגו עם ישראל מנהג יפה להרבות בשמחת היום, לכבודו של רשב"י הקדוש. יחד עם זאת, לפעמים, מתוך כוונה טובה וטהורה, אפשר לשכוח חס וחלילה את הדברים החשובים הרבה יותר.
בעוד שבפעולות דתיות שהן הלכתיות באופיין ברורה לכל אדם ההיררכיה, למשל שביטלו חז"ל מצוות עשה לתקוע בשופר ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, בכדי שלא יבוא מישהו בטעות לטלטל את השופר בשבת (שו"ע או"ח תקפ"ח ה') או שתינוק חולה אסור למול אותו עד שיבריא לחלוטין עד שהשתמש השו"ע (יו"ד רס"ג א') במילים החריפות "וצריך ליזהר מאד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם", הרי שלפעמים דווקא בעניינים שאינם מצווה לא מהתורה ולא מדרבנן אלא מנהג טוב בעלמא, אנשים נוטים להחמיר במנהג ותוך כדי זה לעבור על מצוות חשובות מהתורה.
לעניות דעתי, הדבר הראשון שצריך אדם לשים לב אליו לקראת ובמהלך ל"ג לעומר הוא המצווה מן התורה למנוע סכנת נפשות מעצמו או מזולתו. נזכיר את לשונו הברורה של השו"ע בחו"מ תכ"ז סעיף ח': "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר 'הישמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועובר ב'לא תשים דמים'", וכן בסעיף שאחריו הוא מציין שהרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות.
השולחן ערוך גם הכיר את היצר הרע שאומר לבן אדם שזו כביכול זכותו לסכן את עצמו ופסק שם בסע' י': "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב", כלומר, בית הדין היו כופים עליו להיזהר ולשמור את עצמו.
עלינו להחדיר בעצמנו את ההבנה שהזהירות איננה רק אינסטינקט הישרדותי בריא, החשוב מאוד כשלעצמו, אלא היא גם חובתנו הדתית העליונה ביותר. אדם שמזלזל בכללי זהירות אינו "בוטח בה'" אלא אדם שעשה חטא חמור מאוד.
כמובן, שצריך משנה זהירות גם לא לסכן אף אדם אחר. נשים לב לדברי השו"ע לעיל - להסיר מכשול אינו רק עניין מוסרי מדרגה ראשונה, הוא גם מצוות עשה מהתורה! השארת מכשול, לעומת זאת, היא ביטול עשה מהתורה ומעבר בלאו מהתורה.
נניח אדם ששמח לא בהילולא של רשב"י, אלא אפילו בשלושה רגלים, שזו מצוות עשה מן התורה לשמוח. האם יעלה על דעתו לאכול משהו עם ספק קל בכשרות? וודאי שלא! הוא הרי בא לקיים מצוות שמחת החג ולא לעבור עבירה של מאכלות אסורות. אז הכיצד מי שבא לשמוח בכדי לחלוק כבוד לרשב"י לא יזהר מאוד ויחמיר מאוד במצוות מהתורה של הסרת המכשולות ושמירת הבטיחות?
ובהקשר הזה ראוי לציין עוד עניין. התורה ציוותה עלינו "ואהבת לרעך כמוך". זו גם מצווה מהתורה. כשאדם בא לחלוק כבוד לרשב"י ומחליט להדליק מדורה, חוץ מזהירות רבה בענייני בטיחות, עליו להקפיד גם שאיננו מצער אנשים בדרך אחרת. בין היתר, שהעשן מהמדורה לא מלכלך כביסה של השכנים, לא גורם זיהום אויר, וכמובן שאיננו מפריע את מנוחת השכנים באמצעות מוסיקה רועשת.
קל מאוד לחפש חגיגות. עובד ה' אמיתי נזהר גם במהלך החגיגות לא לפגוע ולא לצער אף אדם. רק חגיגה באופן כזה - נקי מעבירות - היא כבוד אמיתי לרשב"י.
הרב אלדד יונה הוא ראש בית המדרש חי"ש - בית מדרש חרדי ישראלי (זרם חרדי המאמין שעל החברה החרדית להשתלב במדינה ובחברה, תוך שמירה על צביונה ואורחות חייה).