וארשתיך לי בצדק ובמשפט''

בפרשת במדבר נאמר: "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א', נ"ב.). בפסוק זה יש נקודה יסודית ונכונה על הרכבה של כנסת ישראל: לכל שבט מישראל יש דגל משלו, יש מספר משלו ויש לו עניין המייחד אותו. לכל שבט יש מחנה מיוחד עם תפקיד מיוחד. לכל שבט יש ערך בפני עצמו.
יש הלכה ביחס לקיום היובל הקשורה לזה. קיומו של היובל הוא בתנאי: ש"כל יושביה עליה", אך יש גם תנאי שני: שכל שבט ושבט יכיר את מקומו (הלכות שמיטה ויובל י' ח').ללמדנו, שיש ערך מיוחד לפיתוח העצמיות של כל שבט ושבט, אבל יש גם דבר נוסף: שכולם "סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב' ב').....
אנחנו מחייבים את הזרמים השונים, אבל איננו יכולים להשלים עם זרמים כאלה שאינם מודעים לעניין האידיאה האלוקית שכן כולם צריכים להיות מכוונים "סביב למשכן", סביב לארון הקודש. זהו הדבר שמתבטא בעניין ובתהליך שבו אנחנו נמצאים היום - "ביום ירושלים". אנחנו נמצאים בשבועות שבין חג ה" חרות" לבין חג ה"חירות" - בין זכר יציאת מצרים שתוכנו השחרור הלאומי, לבין החג המציין את קבלת התורה ובזמן זה בימים שבין החג האחד למשנהו, המציא לנו הקב"ה שני ימי זכרון תואמים - את יום העצמאות ואת יום ירושלים.
הרמב"ם מבאר שאסור לומר שהכל הוא ב"קרי" - מלשון מקרה (הלכות תענית א', ג') לומר לך שהקב"ה מזמן את הזמנים השונים, לפי התכנון האלוקי.
חג העצמאות וחג יום ירושלים, הסמוכים זה לזה, מסמלים לנו את העניין, שהעצמאות הישראלית צריכה לקבל את מהותה מירושלים עיר הקודש - מקדושת ישראל, שאין אפשרות להפרדה בין עצמאות ישראל לבין קדושת ישראל, ולאמתו של דבר, אחד מבאר את השני, מסביר את השני.
הגמרא (עבודה זרה דף ב') דורשת את הפסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר" - אמר אבי אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם; ומספרת הגמרא, בהקשר לעניין, שלעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, ובאים אומות העולם ואומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל?
מסביר הרב קוק זצ"ל ב"עין איה" שלאמיתו של דבר המושג כפייה, כפי שהמהר"ל מסביר אותו אינו כפי שאנו מבינים כפי פשטות המובן כפייה, אלא בא ללמדנו, שהמציאות של תורה איננה ניתנת לבחירת ישראל, כי זה מהווה את עיקר מהותם של ישראל; התורה אינה משהו חדש שבא עלינו מבחוץ, שניתן להתכחש לו, להתעלם ממנו אלא היא באה לבאר לאדם מישראל את תוכן הוויתו, את גודל הנשמה שלו. יש כל כך הרבה גורמים מסביב לאדם שמסתירים את המגמה הנכונה. אנחנו רואים לדוגמא אנשים הולכים ומתמכרים לסמים. היום הציבוריות עורכת מלחמה בסמים. אנו מכירים שאלה הם אנשים שאינם מבינים את תוכן החיים כמו שצריך להיות. והם רוצים להסיח את דעתם מן המציאות שנראית לפעמים מרה ומחפשים דבר שינעים להם את המציאות. ולזאת רצה הקב"ה שנכיר את עצמנו מתוך עצמנו, שנדע מה אנחנו רוצים באמת, שכן הרצון האמיתי שיש לנו איננו בחירתי, זוהי המציאות של טבע כנסת ישראל!
אילו היו כופים על אומות העולם את התורה, הם אמנם היו מקבלים את התורה, אבל התורה לא היתה הופכת חלק מעצמם והיתה נשארת תמיד בגדר של כפייה. אבל בעם ישראל אחרי הכפייה, התורה הופכת להיות חלק מבשרו, מעצמותיו. המציאות שלנו היא תורה. המציאות שלנו היא המוסר האלוקי, והמוסר הגויי זר לנו, ואיננו יכולים להבין אותו.

בסוף ההפטרה של שבוע שעבר נאמר: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ... וידעת את ד'" (הושע ב' כ"א). לומר לך - יש צדק ישראלי. לכאורה קשה, שהרי האמת איננה לפי עם ועם ולפי הרגשה והרגשה, אלא היא האמת השכלית האוביקטיבית? והתשובה היא שאף על פי כן אנחנו רואים הבדלים יסודיים בהכרת האמת. נבאר זאת לגבי המשפט, דהיינו, המשפט הישראלי והמשפט הגויי והנה דוגמא: יש לפנינו יסוד אחד קיים וכאילו מובן מאליו, ב"דין תורה", והוא העניין של "חזקה". המשנה (בבא בתרא מ"א) נותנת כלל יסודי: "כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה. כיצד, אמר לו: מה אתה עושה בתוך שלי? והוא אמר לו: שלא אמר לי אדם מעולם - אינה חזקה". אם אדם יאמר: ישבתי בשדה מספר שנים רב, ישבתי בשדה כל ימי חיי, ולכן השדה שלי, מפני שלא אמר לי אדם מעולם, אנחנו נאמר לו: כל עוד לא קנית את השדה, אין לחזקה שלך כל יסוד. לכאורה חוק זה כל כך צודק, כל כך פשוט והנה מפליא הדבר, חוק זה ישנו רק לפי תורת ישראל. דוגמא נוספת: בכל משפטי אומות העולם יש מושג והוא "התיישנות". אפילו אלה שעשו את הפשעים הנוראיים ביותר בזמן השואה, יכולים עכשיו להסתובב בכמה ארצות תבל מבלי חשש שישפטו, בטענה, כי עברו כבר כך וכך שנים ועל כן כבר אי אפשר לתבוע אותם לדין.
המושג הזה, של התיישנות, איננו קיים בדיני ישראל! אדם שעשה משהו הרי הדבר הזה חי וקיים וחייב הוא ליתן את הדין עליו. ישראל אינם יכולים להתיישב עם המושגים האלה, אולם הגויים אינם יכולים להתיישב עם המושגים שלנו, ומשום כך, קיים הויכוח על ארץ ישראל! הגויים טוענים: אנחנו ישבנו פה הרבה שנים. מה בעצם טיבה של הטענה? הרי זו חזקה שאין עמה טענה של קניה! ומה אנחנו טוענים, אנחנו ישבנו כאן לפני אלפיים שנה ורק בחזקת יד גורשנו מכאן, על כן
זכותנו קיימת. ועל זה הם אומרים: מה ערך יש למה שהיה לפני אלפיים שנה?
והנה יסוד זה, שכל כך פשוט ומובן לישראל, פשוט אצל הגויים בכיוון ההפוך! משמע, שיש משהו מיוחד בתוך הנשמה הישראלית, שיש לה מין צדק משלה, שאינו כצדק של הגויים. על כן אנו אומרים שאילו הגויים היו מקבלים את התורה בכפייה לא היתה התורה הופכת להיות שלהם ממש כי היא לא לפי האמת שלהם...
אנחנו רוצים לחיות עם התורה שלנו ועל זה בא חג השבועות להסביר את החירות הישראלית שניתנה לנו בחג הפסח. ועל זה בא יום ירושלים להסביר את יום העצמאות הישראלית; יום ירושלים בא להסביר שהעצמאות הישראלית איננה נטולת תוכן, אלא מלאה תוכן של קדושה ותורה, מלאה תוכן של היסוד האמוני והיסוד המוסרי המיוחד של כנסת ישראל שאיננו מותאם עם אחרים ואיננו צריך להיות מותאם עם אחרים. אולם אנחנו עם של מאמינים, שאם אנחנו נדע להכיר את עצמנו- אזי העולם כולו יכיר גם כן, במוקדם או במאוחר, באמת הזאת.
בזמן שקבלנו את התורה, קבלנו אותה על מנת ש"אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו').העם הזה קיבל את התוכנית האלוקית שהוא יהיה ממלכה של כהונה, מלכות של קדושה, מלכות של נשיאות. מלכות כזאת עד היום העולם טרם הכיר, אבל בהכרח יכיר, מכיון שזה נובע ממלכו של עולם, מכיון ש"קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא" (עיין זוהר ח"ג ע"ג).אם יש לנו עימותים עם אומות העולם הרי זה משום המסכים המסתירים את האמת לאמיתה, ואם אנחנו נדע להכיר ולהגשים בכל מהלכי חיינו את הכוונה האלוקית שלנו, גם הגויים בהכרח יכירו את העניין הזה.

כשאנחנו מגיעים ליום ירושלים, יום עצמאות ישראל מקבל את בירורו ע"י העניין של יום ירושלים שמסביר את כל חשיבות עצמאותנו שאיננו כלי נבוב וחסר תוכן, אלא היא "חירות" המתמלאת מהתוכן ה"חרות" על הלוחות. אם אנחנו נכיר את הדבר הזה, אז אנחנו בטוחים ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח, י').
זהו התוכן האמיתי של המאבק שלנו עם האומות. אנחנו איננו עומדים ברגע זה בימות המשיח ממש. אבל המציאות היא שהקב"ה נתן לנו את הכלי הזה של מדינת ישראל. מדינת ישראל איננה יותר מאשר כלי, והכל תלוי במה שאנחנו שמים בתוך הכלי הזה. אם אנחנו נזכה להכיר ביום העצמאות את התוכן שהקב"ה מגלה לנו ע"י יום ירושלים, אז ודאי וודאי שנזכה להגיע למעלה הזאת של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ו"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" ו"היתה לד' המלוכה" (עובדיה א', כ"א).
(עובד ע"י אחד האברכים)