סגור

הבנתי שאני נמצא אצל מלאך המוות - וחיכיתי שהוא ייקח אותי

שורד שואה בן 86, עבר את התופת לבדו כילד, ולאחר שעלה לארץ והקים בה משפחה, איבד גם אותה. סיפור הגבורה האישי של פנחס גולן

חדשות כיפה
כז בניסן התשפ
,
21 באפריל, 2020 10:40
פנחס גולן ואביו לזר

פנחס גולן ואביו לזרצילום: אלבום אישי - פנחס גולן

"נכנסנו למחנה אושוויץ. אמא ואני. ברגע שעברנו את שער הכניסה הגדול, התחילה סלקציה. שם הפרידו בינינו, ומאז לא ראיתי אותה". מה מרגיש ילד בן 7 כשהוא רואה את אמו מתרחקת ממנו אל הלא נודע? ואילו עוצמות פנימיות נדרשות ממנו, על מנת לשאת לבדו את האימה והפחד האופפים אותו.

בקול עייף אך מלא גבורה, מספר פנחס גולן (86) שורד שואה, את רשמי ילדותו שנחטפה בידי בליעל והפכה לסיוט מתמשך. על הימים והלילות שאיבדו כל משמעות, על השחרור, ועל האובדן האישי הגדול שהקריב גם על אדמת הארץ הזו.

"נולדתי בשנת 1934 בקייב-אוקראינה", הוא מספר, "גרנו בבית אחד יחד עם סבא, סבתא, דודה שלי ובעלה. חיינו חיים מצוינים וטובים. אבא היה צייר ידוע ומבוקש, והוא פרנס אותנו בצורה יפה, לא היה חסר לנו כסף. מידי פעם היו קצת בעיות עם האוקראינים, מאחר והם היו אנטישמיים, אבל שום דבר לא סימן לנו את העתיד לבוא.

היום הארור בו נגמרו החיים הקודמים שלי, צרוב לי בזיכרון. הייתי אז בן 7. בבת אחת, הכל השתנה. פתאום החלו הפגזות של מטוסים גרמנים על קייב. לא ידענו מה קורה והיכן להתחבא. לפני שהספקנו להבין מה קורה, הנאצים כבשו את קייב, והאוקראינים הפכו מיד לקאפויים שמסרו אינפורמציה לגרמנים.

הגרמנים הגיעו, פרצו דלתות והוציאו אותנו מהבתים. לסבא וסבתא שלי לא היה סיכוי, ירו בהם במקום, גם דודה שלי שהייתה אז בהיריון מתקדם נורתה. בעלה, היה באותה העת בנסיעת עבודה בבאקו – גרוזיה. עד היום איני יודע מה עלה בגורלו. אני יודע בוודאות, שלא היה לו לאן לחזור. אבא, אמא ואני נלקחנו לשיירות.

באמצע הדרך הגיע גסטאפו וביקש מכולם לרוקן את הכיסים, ולהוציא הכל על חתיכת סמרטוט, בייחוד תכשיטים וזהב. מאחר והיו כאלה שהתקשו להיפרד מהרכוש המועט שנותר להם, החל חיפוש. מי שרימה ולא הוציא, נורה במקום.

גם על אבא שלי ערכו חיפוש, ומצאו אצלו פנקס קומניסטי. מיד נשמעה צעקה 'לתלות!'. הביאו טנדר, העמידו עליו את אבא, תלו חבל על העץ, והטנדר נסע. אבא נשאר תלוי באוויר. הכל קרה לנגד עינינו במרחק של מטרים ספורים. אמא נשארה לידי כל אותו הזמן. יחד נכנסו למחנה אושוויץ. אמא ואני. ברגע שעברנו את שער הכניסה הגדול, התחילה סלקציה. שם הפרידו בינינו, ומאז לא ראיתי אותה".

 

 

אם לא הצלחתי לנקות היטב, הייתי מקבל סטירת לחי

"היה הרבה בכי, היסטריה, יותר מאוחר זה כבר הפך לשגרה. הבנתי שאני נמצא אצל מלאך המוות ורק חיכיתי כל דקה שהוא ייקח אותי. מה שהציל אותי, זה שלא עברתי ברית מילה. כשהגיע הגסטאפו הוא הורה על כל הילדים להוריד מכנסיים. את כל הילדים שעברו ברית, הזיזו הצידה. ואז הוא הבחין שאיני נימול, אז הוא צעק בגרמנית, 'אתה לא יהודי'! כך הפרידו אותי מהם ולקחו אותי למקום אחר לגמרי, שם קיבלתי תפקיד רציני יחסית עבור ילד בגילי.

התפקיד היה לשבת בכניסה לבניין, וכל קצין שעובר עם מגפיים מלוכלכות, לצחצח לו אותן בצורה יפה עם סמרטוטים. אם הצלחתי לצחצח בצורה טובה, אותו קצין היה זורק לעברי בדרכו חזרה איזה תפוח אדמה, או משהו אחר שיהיה לי בבטן. ואם לא הצלחתי לנקות היטב, הייתי מקבל סטירת לחי. כך כל פעם היו מעבירים אותי למקום אחר.

כשהגיע החורף, והיה קפוא וקר, נצטוויתי יחד עם עוד כמה ילדים לשכב על הבטן, ובעזרת הידיים, לפלס את הדרך מהקרח שהצטבר בכניסה לבניין של הגסטאפו, בכדי שהקצינים יוכלו לעבור. היתרון בעבודה הזו היה, שכשהייתי צמא בלעתי שלג.

וכך עבר החורף. ולאט לאט חלפו הימים. לא ידעתי תאריכים, לא ידעתי איזה יום היום. רק ידעתי מתי זה חושך ומתי זה אור. לא הבנתי איפה אני חי בכלל. עד היום שואל את עצמי למה שמרו עלינו-הילדים, ולא הרגו אותנו, אבל אין לי תשובה. היו הרבה ילדים שמתו ברעב. ואני רק חיכיתי למוות שלי. כל הזמן חשבתי שאני רוצה למות, אבל לא ידעתי איך להרוג את עצמי. לא היה לי חשק וכוח לשום דבר.

אחד הזכרונות שליוו אותי במהלך השהות במחנה, זה זיכרון מגיל ארבע. בו אני יושב על ברכי סבי. בידו הוא החזיק וופל, וכדי לעודד אותי לאכול, היה מבקש ממני לאכול קודם אוכל, ואז אקבל את הוופל. ובכל פעם שמשהו בגוף היה כואב לו, הוא היה אומר: 'אוי שמע ישראל' 'אוי שמע ישראל'. אני לא הבנתי מה זה אומר. חשבתי שאולי זה כדור נגד כאבים. ובכל פעם באושוויץ שהיה קורה משהו לא טוב, הייתי סוגר את העיניים ואומר 'שמע ישראל' 'שמע ישראל'. עד שפעם אחת, מישהו מבוגר ששמע אותי אמר לי: 'תשלים את המשפט', 'שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד', וככה זה ליווה אותי.

כשגדלנו קצת, הוציאו אותנו לכל מיני ניקיונות, הזזת גופות, ונשיאת מתים בעגלות, על מנת להשליך אותם בתעלות. באחד הימים, שמענו פתאום ילדים צועקים 'תראו תראו'. הנאצים הביאו קבוצה של נשים, ביקשו מהן להשליך את בגדיהן, ולידן עמד קאפו שהשפריץ חומר מצינור ואמר: 'לא לפחד זה  DDT נגד פשפשים, אתן הולכות להתקלח'. הן הלכו להתקלח, ומהצד השני יצאו כגופות. זו הייתה השגרה, כבר לא התרגזתי, התעצבנתי או בכיתי".

 

 

לאבד את ההכרה - ולהתעורר מהסיוט

"לקראת סוף המלחמה, המבוגרים היו מדברים על כך שיש אפשרות שהרוסים יבואו. באחד הימים נשלחתי לבלוק 12, לשולחן הניתוחים של ד"ר מנגלה. קשרו אותי בידיים וברגליים כדי שלא אוכל לזוז, ופתאום, נשמעה אזעקה חזקה, שאוזן של אדם לא יכולה לשאת. מנגלה עמד לידי, ואיני יודע מהיכן היה לי האומץ, אבל פתחתי את העיניים וצעקתי 'שמע ישראל, אדוני אלהינו, אדוני אחד', ואז, הוא איגרף את ידו, ונתן לי מכה חזקה.

איבדתי את ההכרה, אני לא יודע מה קרה לי וכמה זמן הייתי כך, אבל כשהתעוררתי, הייתי כבר בין הרבה אנשים וילדים, במרפאה מאולתרת של הרוסים. חיברו אותי לזונדה, אבל לא ידעתי מה זה. כששאלתי, הסתובבה אליי מישהי עם בגדים לבנים, ליטפה אותי והסבירה לי שמכניסים לי אוכל דרך הוריד. משם העבירו אותנו לרוזנהיים, שם היינו בערך שנה, ומשם למרסיי, שבצרפת. אז, מלאו לי כבר שתים עשרה שנים.

במרסיי שהינו במחנה סמוך לים, על מנת להקל את ההגעה לספינה, איתה נפליג לארץ. כשהגיעה האוניה, ניגש אליי מדריך וביקש ברוסית שאשמור סוד. הוא הציג לי גבר ואישה, שהיו לכאורה ההורים שלי, ויחד, סידרו לנו תעודות מזויפות כמשפחה, על מנת שנוכל לעבור את הבריטים.

כשהגיעה האונייה, הורידו ממנה סולם, והתחילו להעלות אנשים, עד שמישהו צעק לא להעלות אף אחד, כי היא מלאה. נשלחנו חזרה למחנה, ונשארנו שם חודשיים נוספים, במהלכם התברר לנו כי הספינה שנסעה בלעדינו היתה ה'האקסודוס', שנעצרה על ידי הבריטים והורידו את נוסעיה בקפריסין.

האוניה הבאה שהגיעה, היתה אוניית פאר של מלך יוון בשם 'סירנה', והוא אישר להשתמש בה כדי להעלות ילדים ניצולים. קיבלתי חדר יפה עם ספות, הביאו לנו אוכל טוב ולא היה חסר כלום. האוניה עצרה באלכסנדריה שבמצרים ומשם המשיכה לחיפה. כשהגעתי לארץ,  נשלחתי לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. שם עבדתי ולמדתי לראשונה, ממש כמו תלמיד מתחיל בבית ספר יסודי.

לא אהבתי את החיים המשותפים בקיבוץ, ורציתי כבר לעזוב. הזדמנות שנקרתה בדרכי בשנת 1952, כאשר הגעתי לגיל גיוס. נאלצתי לשקר כי אני חש בטוב, ולבסוף הצלחתי לקבל פרופיל גבוה ושירתתי בהנדסה קרבית, תחילה בשירות חובה, ולאחר מכן בקבע".

 

 

הפגישה האחרונה

"במסגרת הצבא, נשלחתי לארגנטינה למלא משימה, ובאחד הערבים בהם יצאנו לשתות בירה, ראיתי את מי שתהיה אישתי. לא הצלחנו לתקשר הרבה בגלל פערי השפה, אך היינו נפגשים בכל זאת. ערב אחד, בעודי מלווה אותה לביתה, ראיתי מחלון הבית אדם עם טלית וכיפה שחורה. הצגתי את עצמי ושאלתי אם הוא מדבר יידיש, הוא השיב שכן, ובאותו הרגע, גם אני והיא התחלנו לדבר. לאחר שחזרתי לבדי לארץ, הצעתי לה בטלפון להתחתן איתי, היא הסכימה, ונישאנו זמן קצר לאחר מכן בתל אביב.

לקח לנו הרבה מאוד זמן עד שאשתי הצליחה להיריון, כי נותרתי פגוע מאז האגרוף שקיבלתי על שולחנו של ד"ר מנגלה. עברתי טיפולים על גבי טיפולים, ולבסוף זכינו לבת יפה. זו היתה בתי היחידה. היא גדלה, התגייסה, ולאחר שירותה הצבאי, החליטה לחזור בתשובה. היא נישאה בגיל צעיר לחסיד ברסלב והתגוררה בירושלים. אבל היחסים בינינו הצטננו וכבר לא היו אותו הדבר.

בשנת 1994 הבת ביקשה מאשתי שתבוא לבקר את הנכדים באחד הימים, והיא נסעה אליה לירושלים. בעלה שמר על הילדים, ושתיהן טיילו יחד בעיר, לצערי זו היתה הפגישה האחרונה. מחבל מתאבד שעלה על האוטובוס ברחוב יפו פיצץ בו מטען, ואף אחד לא שרד. שם איבדתי את שתיהן, הכל הלך.

לאחר האסון התפרקתי, ורק חבר קרוב הצליח לשקם אותי. היום אני גר בדיור מוגן, נכה ב-99% בעקבות אירוע אחר שעברתי, ואני מקבל סיוע מארגון 'לתת' ומביטוח לאומי. ככה אני חי. קשה להגדיר את התחושות כשאני מסתכל לאחור על כל מה שעברתי, אבל משתדל להחזיק מעמד".  

פנחס גולן

פנחס גולןצילום: פנחס גולן

21.04.2020

1. וואו. איזה סיפור. בכיתי ממש! (אני)

דווח על תגובה לא ראויה
21.04.2020

2. עצוב כל כך (בוכה)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תו ירוק. יוארך עד סוף השנה צילום: Yonatan Sindel/Flash90

משרד הבריאות החליט: תוקף התו הירוק יוארך עד לסוף השנה

קרא עוד