המילה זהות עוסקת בהגדרת האדם את עצמו באמצעות חוויותיו, זיכרונותיו ואישיותו אותן הוא בונה לאורך הדרך. הזהות האישית שלנו נרקמת בימי הילדות, בה אנו אוספים אט אט חוויות רגשיות שהולכות ומעצבות את אישיותנו כאנשים בוגרים. ישנן תחנות בזמן, אירועי קיצון שנחקקים עמוק פנימה בתת מודע והופכות להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו כאנשים בוגרים. דפוסי התנהגות שלעיתים אנחנו אפילו לא מצליחים למלל מתורגמים להתנהגות שגרתית נורמטיבית, לעיתים משמחת ולעיתים כזאת שמעוררת אותנו לשינוי. וכמו בחיים ככה בבגדים. הם יכולים להיתפס כחתיכת בד על הגוף כי זה המוכר והידוע או חלק מזיכרון שלי, עד שמגיע הרגע שבו אני עומדת מול המראה ומה שניבט אליי לא מרגיש "שלם", "מדויק", "אני". משם מתחילה בקשה לשינוי וצמיחה, והיא היא הרצון לחיבור מחודש עם הזהות הקיימת.
ביום השואה עולה סוגיית הזהות ביתר שאת בכל המובנים ואני כאן על מנת לשלוח זרקור על סוגיית הנראות והלבוש שהייתה בהחלט חלק כואב ומשמעותי בסיפור השואה. רבים מהניצולים משתפים שאחד הדברים שהפכו אותם ל"פחות אנושיים" וגרמו להם להבין עד כמה נורא המצב בו הם נתונים היה חקיקת המספר בעור והעובדה שהחפצים האישיים והבגדים שהיו על גופם לא רק שהושלכו אלא הוחלפו במדים אחידים. מה שהעניק להם הבדלה כלשהי הצטמצם לאסופה של מספרים ובגד אחיד עם טלאי. רגע לפני הרכבת הם היו כל אחד ואישיותו הרב גונית ואז הגיעו הנאצים ובמחי קט של רובה ומשרפות השמידו כל זכר.
אך מסתבר שהנראות, על אף הרצון להשמידה, פעמה באופן מינורי אצל חלק מהניצולים. הבגדים היוו חלק מחוויית ההישרדות והשמירה על הקיים. בחדרי חדרים אפלים וקרים היו כאלו שלא נכנעו למציאות החשוכה וכחלק מחיפוש המשמעות בתוך התופת ביקשו לעצמם מהות דרך הבגדים. בארכיון יד ושם נמצאו כמה עדויות מעניינות במיוחד, למשל: גוצ'יה ואלד טייבלום, ניצולה צעירה מפולין, סרגה לעצמה סוודר במחנה העקורים ברגן-בלזן. היא פרמה גרביים של חיילים גרמניים שמצאה במקום ומהצמר יצרה לעצמה חיים חדשים וזהות. חיה שוורצמן קפלן, נשלחה למחנה שטוטהוף, כשרק בגדיה האזרחיים נשארו על גופה לצד סימון מגן דויד אדום שאותו חייבו להצמיד לבגד. מה שנותר לה ביום שחרורה היה מעיל והיא בחרה להפוך אותו לשמלה ולעמוד כך תחת החופה. זה מה שאמרה כשנשאלה מדוע בחרה להינשא דווקא כשהיא לובשת את המעיל/שמלה: "הרגשתי מצוין, סמל של חופש. בגלל זה שמרתי אותה".
אהובה אוסטרייכר נשלחה עם בני משפחתה לאושוויץ. היא הופרדה מאמה ומאחיה הצעירים. אהובה תפרה לעצמה חולצה מבד משובץ, על מנת להרגיש צלם אנוש ושמרה עליה שנים ארוכות עד שתרמה אותה לאוסף החפצים של יד ושם.
טלאי צהוב. במקור מבבלצילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com
אלו הם רק חלק קטן ממגוון עדויות של ניצולים, שפותחים עבורנו צוהר צר לרצון הראשוני וההישרדותי לשמור על צלם אנוש עד כמה שניתן במציאות בלתי אפשרית גם דרך הבגדים. וזאת עוד הוכחה שהלבוש שלנו הוא למעשה כלי נוסף לביטוי את הזהות האישית שלנו, דרכו אנו מביעים את "העצמי" על מגוון אפשרויותיו. זוהי למעשה שפה שמבקשת גילוי ומסתבר שגם בעתות מצוקה מוחלטת לא ניתן לעצור את האדם שמבקש את משמעותו גם דרך לבושו.