מרן הרב זצ"ל הגדיר במילים אלו את היחס למדינת ישראל-
" 'אין המדינה האושר העליון של האדם'- זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה... מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון... מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון"
שני מבטים ישנם על ערכה של מדינה.
המבט האחד הוא מבט טכני, בו המדינה היא אוסף פרטים שהתאגדו יחד לשם מימוש האינטרסים של האזרחים החיים בה. המדינה היא 'חברת אחריות' עבור הפרטים שבה ונועדה לשרתם ולהיטיב את חייהם הפרטיים. המדינה מבטאת את הפרטים, כך שעיקר הזהות של התושבים היא זהותם האינדוידואלית. זהו מבט מלמטה למעלה.
המבט השני הוא מבט אידאי, בו המדינה היא ערך ולא כלי, היא המהות והאידיאל, והפרטים הנם ביטויים של המדינה הערכית. הפרטים יונקים את ערכם וזהותם מהערכים הלאומיים. זהו מבט מלמעלה למטה.
מדינות הגויים הן מדינות טכניות מהסוג הראשון, התאגדויות לשם אינטרס האזרחים הפרטיים. אם זה אינטרס ערכי או כלכלי, אגו או טריטוריה. על כך נערכו רוב המלחמות שלהם- הרחבת הממלכה, כיבוש לשם עושר, שמירה על כבוד, הצורך בהגדרה עצמית ועוד. וממילא כשאין אינטרס לאזרחים- המדינה מתפרקת.
אך מדינתנו, מלכות ישראל, היא ערך עליון לכשעצמו. אנו חיים עבורה, אנו נהרגים עבורה. מדינת ישראל אינה קטגוריה אזרחית טכנית כי אם דבר ד' המוסרי והאלוקי שהתגלה עלינו בסיני 'היום הזה נהית לעם' 'ממלכת כהנים' 'מלכות שדי'- הלאומיות שלנו היא מהכלל אל הפרט ולא להיפך. מדינת ישראל היא עצם הקודש, בהיותה מבטאת את האידיאל האלוקי הטמון בנשמת האומה - גילוי שכינה ותורת ד' בקרב גוי וממלכתו. וממילא כשאינה מבטאת שכינה- המדינה מתפרקת, גם אם יש לאזרחים אינטרס צר בקיומה.
לפיכך, מלך ישראל הוא קדוש, בהיותו מבטא בעצם קיומו את האומה האלוקית ואת הנשמה המיוחדת שלנו. ומכאן ההלכה המפעימה בהלכות מלכים לרמב"ם- "אפילו נביא עומד מפני המלך, ומשתחווה לו ארצה". גם נביא ד' יונק כוחו מכללות האומה, ומלכו עומד מעליו.
ממשלת ישראל, ראשיה, מוסדות המדינה, גופי השלטון- מהמשרדים הממלכתיים ועד גופי האנשים, כולם קדושים בקדושת כלל האומה. קדושת המלכות החלה בנציגי האומה שממונים עלינו משמיא בנסתר ובדמוקרטיה בגלוי.
שמחתנו על מדינת ישראל אינה שמחה על הצלה או על עושר או אושר נלווה כלשהו. שמחתנו היא על עצם תחיית אלהים חיים בכנסת ישראל במלכות ובממשלה, בצבא ובתרבות התורה. עצם קיום המדינה הוא קידוש ד' הגדול הרבה יותר מקידוש ד' של יחידים בכל הדורות- 'ושב ד' שבותך'.
אמנם, יש הטועים לחשוב שמדינתנו אינה חפצא של קדושה אלא רק תשמיש מצווה, ככלי לבטחוננו/לריבוי הישיבות/לחיזוק הכלכלה. חששם של אלה נובע מפחד מפשיזם. הם חוששים שמא המדינה תשלוט על חופש הפרט ותדכא את זכויותיו אם נטען שהמדינה היא מעל הפרט. אולם אסור לנו לפחד, אלא להעיז ולבטא את שם השם באופן הממלכתי האלוקי- 'היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו'. תרבות הקודש במלכות ישראל לא תוביל לפשיזם אלא להשראת שכינה, תורתנו הקדושה והאלוקית לא תיהפך לעריצות המנגנון על האזרחים. אכן הגויים אינם מוכשרים כישראל לכונן מלכות של קודש, ולכן כשהם ניסו לבסס את המדינה כערך עליון הם נגררו לפשיזם ולנציונאל-סוציאליזם.
ב"ה כיום רבים מכירים בחזון הרב זצ"ל לאחר שפקפקו בדבריו בעבר (-הן בשוליים השמאליים בקרב הציונות הדתית הן בציבור החרדי). לא תמיד אומרים זאת בקול, אך כבר קשה להכחיש את גודל קידוש ד' והסיעתא דשמיא במדינתנו. קשה לראות בה כלי כשהיא מבטאת בעצם קיומה כל כך הרבה תורה ואור.
יחד עם זאת, איננו בעוה"ב עדיין. יש דרך ארוכה לתיקון. עלינו להוביל את מדינת הקודש ולחזק אותה בערכינו (מה שהרב זצ"ל קרא לו 'דגל ירושלים'). אולם כדברי הרב- "אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול". אנו בדרך הנכונה, ונמשיך בדרך הקודש במדינת הקודש למרות המחשכים