משיאים המשואות שבהר הרצל דרך הרים סביב לה, את העצמאות הישראלית המתקרבת להר הבית. סוד אלוקי של שבעים ואחת שנים (סוד א' = 71), לא מצליח לקשר בין שׁוֹאָה למַשׂוּאָה, ובין שש משואות לשתים עשרה. אותיות שואה של אש הו, אש ה', אש הושע נא, אש ישועה, פורחות באווירה של ירושלים, אחרי שהגווילים עלו השמימה בארובות אירופה.
את הסוד הזה אין מגלים אלא לצנועים. הסוד המוצנע לא מתגלה ברבים. אין הוא נראה ואין בו שינוי סדרי בראשית, עולם כמנהגו, וארץ כדרך ארץ. מגילה בלא שם שמים, מסתירה את הגילוי ועוטפת אותו בדרך הטבע. להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, השתנה במגילה ההיא והפך שואה לישועה, אך הוגש לפירעון בשנות הת"ש, בהן תש כוח המלך כשהותש כוח צבאו. סוד ה' ליראיו, נותר כמוס וחתום, "הלוא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי" (דברים לג). בארץ ישראל קם העם היהודי מתוך זוועות מיידנק ואושוויץ. "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" (ישעיהו כז).
את סוד השבעים, אפשר לגלות בין האותיות של השירה הנצחית שיש ללמדה את בני ישראל: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים שם). יש דין אך יש גם נחמה. יש שואה אך יש גם ישועה. אזלת יד היסטורית כזאת, באה בימי ירבעם בן יואש (מלכ"ב יד), שבה ניחם ה' על עבדיו והרחיב את גבולם בארץ ישראל. אזלת יד מפלצתית, שלא הייתה כמוה מאז נפח הבורא נשמה באדם, באפס עצור ועזוב של מלחמת העולם השניה, הרחיבה את גבול ארץ ישראל, ואספה אליה את בניה כאם הבנים שמחה. yes/no במרכז האו"ם בניו יורק תש"ז, הביא להכרזה בקיימו למטה וקבלו למעלה, כפי שנכתב במגילה שהסתירה שם שמים.
יש להרים סביב לה תפקיד. כל הר ומשמעו, כל הר ותפקידו. שתים עשרה משואות הנישאות בהר חוזה המדינה, הן חזון של אש, כשתים עשרה אבני המזבח בהר הכרמל. "שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֲבָנִ֔ים כְּמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי יַעֲקֹ֑ב אֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה דְבַר ה' אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׂרָאֵ֖ל יִֽהְיֶ֥ה שְׁמֶֽךָ" (מלכ"א יח), הן שתים עשרה משואות כמספר שבטי בני יעקב, ש'בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'. 'הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל', בהצהרת בלפור, הפך למדינת ישראל, "אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך".
"ה' הוא האלוקים" הוא המשך לשתים עשרה האבנים ושתים עשרה המשואות. "ה' אלוקיו עמו" גם כשהוא מלא אוון. יותר מזה. "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג). שנים עשר שבטי ישראל שקראו בהר הכרמל 'ה' הוא האלוקים', משיאים בהר החוזה העתידי, שתים עשרה משואות לצבאו של המלך. תרועת חצוצרות בהר, היא תרועת מלך מלשון חיבה וריעות. לא הביט אוון ולא ראה עמל. מפנים את הזרקורים לעיקר, ולגילוי האלוקי לעיני כל העמים. צריך להבין את הסו"ד.
משפט דרייפוס בצרפת, שהניע את החוזה לבקש ליהודים מקלט לילה, ביקש לכנוס את כל היהודים אל המנוחה. הוא הזדעזע מהאנטישמיות הצרפתית, אך לא העלה על דעתו את הקטסטרופה המתרגשת בחזון האפוקליפטי של העצמות היבשות. הדימוי של יחזקאל שהפך למציאות מפלצתית בשואה המזוויעה, קרב את העצמות השרופות זו לזו, קרם עליהן עור וגידים, והעלה אותן להרים שסביב לה. ההר הזה הפך להר קידוש ה'. במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים, הפכו העצמות היבשות לחיל גדול מאד מאד, המחזיק במחרישה ובשלח בבניין הארץ וירושלים. בדרכם של שבי ציון בעליה השניה, "הַבּוֹנִ֧ים בַּחוֹמָ֛ה וְהַנֹּשְׂאִ֥ים בַּסֶּ֖בֶל עֹמְשִׂ֑ים בְּאַחַ֤ת יָדוֹ֙ עֹשֶׂ֣ה בַמְּלָאכָ֔ה וְאַחַ֖ת מַחֲזֶ֥קֶת הַשָּֽׁלַח" (נחמיה ד), הלכו גם שבי ציון השלישית.
משם משקיפות המשואות להר המנוחות, שהוא המקדים את העיר. "אם ראית בית הקברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך", ממשיל המדרש (שמעוני תהילים כ) על הפסוק "יענך ה' ביום צרה" – "אם ראית הצרות שיכסו אתכם, מיד אתם נגאלים". הר המנוחות הוא המנוחה, אך הר הבית הוא הנחלה. כדי להגיע לנחלה, יש לעבור במנוחה. ממקדשי ה' במותם בהר קידוש ה', למקדשי ה' בחייהם בהר המנוחות, הבונים את העיר כבר שבעים שנה. אלה שהצליחו לשאת בידו אחת את השלח ואת המחרישה בשניה, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, ידעו לפרוץ את החומות ולהרחיב את ירושלים לרבבות ואלפים. הם הבונים והם שהתוו את הדרך. הם שפרצו את הדרך, והם שהתוו אותה אל העיר.
מהר המנוחות להר הצופים, ומהר המנוחה הנכונה להר המנוחה הנבואית. צופים הם הרואים את הר הבית בעיניהם. אך צופים הם גם הרואים והחוזים למרחוק, היודעים שגם מה שלא נראה לעיניים יהיה נכון בראש ההרים. מעל פסגת הר הצופים, רואים את הבית החרב, ויודעים שהמשואות מהר הרצל מתקרבות אליו. אפשר לבכות כחכמים שהיו מסובים בפסח בבני ברק ושעלו גם להר הצופים (מכות כד), ואפשר לשחוק כרבי עקיבא. הבוכים על קודש הקודשים שבכיפת הסלע, בוכים על ההווה. אך השוחקים צופים בצְפִיָה חודרת מסגד, ויודעים שמשואות ההרים מתקרבות להר שבראש ההרים.
הצופים שהתנבאו על ירושלים, למדו להפוך ציפיִָה לצְפִיָה וגלות לגאולה, מחיבור נבואותיהם של מיכה וזכריה. "צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ וִירוּשָׁלִַ֙ם֙ עִיִּ֣ין תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר" בנבואת מיכה (ג), הוא צד אחד שנראה בהווה. אך "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" בנבואת זכריה (ח), היא צפיה עתידית. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, כשישיבת הזקנים ברחובות ירושלים הפכה לחזון יומיומי. אין זאת עוד נבואה עתידית, היא נראית לעיניים. מעל פסגת הר הצופים, ניתן היה לראות איך שבה השכינה לאריאל עם האריות שפרצו לעיר לפני יובל שנים. שוב לא שואג הקב"ה במשמרות הלילה כארי אוי לבנים שהגליתי לבין האומות, אלא אשרי הבנים ששבו למקומם, לקומם את הנווה לשכינתי.
מהר הצופים להר הזיתים, לראות את פתחו של היכל, המכוון כנגד בית קודשי הקודשים (במדבר יט,ד) בטהרת הפרה. העבודה הזאת היא סימבול לטהרת ארץ ישראל כולה. "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך" בדבר ה' (דברים ל), הפך בדברי יחזקאל (לו) לטהרה לאומית כמי פרה אדומה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". חוקת הפרה היא חוקת ארץ ישראל. "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים שם), הפך בדברי הנביא שם ל"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר."
משם לראש ההרים הנישא מגבעות (ישעיהו ב). ונהרו אליו כל הגויים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'. אין זה חזון נפרץ. לכו חזו את נהירת הגויים לפלאי הטכנולוגיה והחקלאות, הייצור הבטחוני וההייטק הישראליים. כל זה הוא רק הקדמה להצהרת הגויים: "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (שם). העיר השבויה בחלומה שישבה בדד, פקחה עין לשירתו של רבי שלמה אלקבץ: "התעוררי התעוררי כי בא אורך". אך התעוררה מתרדמתה, למנגינת "אוויר הרים צלול כיין". "אני כינור לשירייך" של רבי יהודה הלוי, הפך להמנון הזהב של "הלוא לכל שירייך אני כנור".
"הוי אריאל אריאל קריית חנה דוד" בדבר הנביא ישעיהו (כט), הפך להמנון התקווה של אימבר. "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה/ לשוב לארץ אבותינו עיר בה דוד חנה". הוא נשען על פתח תקווה של אם המושבות, שבבוקר לח בשנת תרל"ח תקעה יתד בביצות ובמלריה. הוא המשיך בהמנון של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהפך את התקווה לאמונה: "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה/ לשוב לארץ אבותינו עיר בה דוד חנה". אריאל הקריה והעיר, הבית שבראש ההרים הנראה כארי רובץ, והמזבח שהאש רובצת עליו כארי (רש"י שם), מגלים ששער האריות אינו שיבוש של שער הברדלסים מימי הממלוכים, אלא הוא השער לאריאל מאז ולדורנו.
"וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו), הוא חזון ההרים סביב לה המעיד על שיבת ציון. המשואות בראשי ההרים, הן אות ומופת שהנה בא חזון האש סביב ירושלים (זכריה ב) להגנה ולהארה לרחבי תבל. שיבת ציון השלישית לא קובצה לארצה מפני שהייתה טובה יותר משיבת ציון הראשונה והשניה. יש לה רק סוד אחד שכדאי להבין אותו בשנת הסו"ד האלוקי: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם.. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (שם).
הכותב הוא ישי אביעזר מהישיבה הרמה בקריות, קריית שמואל חיפה