נועם ילדי שלי אהוב
16 שנים בלעדיך. 16 שנים מאז שנלקחת באחת מחיינו באותה שבת שחורה פרשת תצווה תשס"ג במרכבת פלדה שועטת עליתה השמימה
אני כותבת לך, כותבת עליך ואיני יודעת איך להתחיל ובמה לסיים.
האם לכתוב על החיים בלעדיך, האם להתמקד בגעגועים קורעי לב.
בחוסר שאין מילים לתארו
בדימיונות בחלומות שאני מוצאת את עצמי מנסה להתעורר ולשאול האם זה באמת קרה לנו, האם אנחנו באמת בסיפור הזה?
20 שנים היית לי נועם, 20 שנים למדתי מה זו אחריות. 20 שנים למדתי מה זה נחת וגאווה, איך הלב מתרחב שאתה עושה מעשה טוב. שהצלחת לעשות משהו, שהצלחת לעמוד במשימה
נועם בן תורה היית, התורה הייתה נר לרגלך ואני חשבתי שהתורה היא חליפת הגנה
אם קיים מישהו שהתורה היא נר לרגליו לא יכול להיות שיפגע.
חשבתי שיש דיל ביני לבין הקב"ה. אני אתפלל מידי יום ביומו והוא לא יסיר מעלינו את כיפת הברזל של ענני הכבוד.
כואבת ומבכה את הפספוס הנורא, נועם שלי, נשארת לי נער בן 20 ו-7 חודשים, ילד שלי, בוגר אבל ממש ילד.
נועם, נועם שלי אתה כל כך חסר לי.
אני כל כך מתגעגעת לחיוך, החיוך שלא ירד לך מהפנים, לחוש שוב את החיוך העוטף הכואב ברגע שנכנסת הביתה לשמחת החיים, לשיתוף, ללילות שבת שישבנו שעות במטבח וסיפרת על החוויות, המחשבות וההתלבטויות וכל כך רצית לשמוע מה דעתי.
איזו נחת לחוש איזו שמחה הייתה לך בכל אחיין שנולד לילדים שלי. אני לא שוכחת את המילים שלך בהולדתם "אמא לי יהיו הרבה בני דודים..."
אז נועם, נולדו לך אחיינים, ב"ה, אריאל ומוריה כבר התחתנו ולמוריה ושמעון נולדו 2 בנות מדהימות, אך איפה אתה? איפה הילדים שלך?
בכל כינוס משפחתי מדמיינת אותך נכנס בסערה, בשמחה, קופץ, מחבק, מגיע עם משפחתך עם אישה וילדים וכולם צוהלים ושמחים.
נולדו ילדים שנקראים בשמך, יש כבר 15 "נועמים" אצל יוסי, אפרת ומירון יש 3 "נועמים" שנקראים בשמך ושניים מהם כבר חגגו בר מצווה, לרב נריה יש נועם חיים ועוד חברים קראו בשמך ולאחרונה יובי (יובל פרידמן) נתן לבנו את שמך איתן נועם.
אבל אתה אינך.
אנחנו במשפחה לא מפסיקים לדבר עליך, אודותיך. לא מפסיקים להזכיר, להיזכר, אתה חלק בלתי נפרד מאיתנו בימים, בלילות, בחודשים, בשנים. בשבתות ובחגים, חיים אותך גם אם לא בפאן הפיזי.
ואני נעה בין הרצון להיות איתך בנוכחות מאירה ושוב מאלצת את עצמי להשלים עם ההחמצה עם מה שלא תהיה לעולם, להוקיר את האפשרות שהיקום מזמן לי להיות איתך בדרך היחידה, בחשיבה, בדימיון, בליבי, בנשמתי אני מקיימת אותך בנוכחות אחרת, במעשים, בזכרונות וברגשות.
שמתבוננים בי מבינים כמה ילד שאיננו יכול להיות חי לאמו.
הכי קשה לגדל ילד מת, לאהוב אותו באהבה הולכת וגדלה, לדמיין את צמיחתו, לדבר אליו ואף פעם לא לקבל תשובה.
כבר 16 שנים בלעדיך ורק 16 שנים.
נועם ילדי אהובי, אתה הילד שלי לעולמים ואני האמא שלך וזה ישאר איתנו לתמיד בתוך להבת ליבי בתוך נרי הפנימי אתה חקוק ונושם לעד.
אוהבת אותך עד כלות
במותך ציווית לנו את החיים
אמא