קיימת הקבלה מעניינת בין הישועות שנעשו בט"ו באב לצרות שהתרחשו בט' באב. הדבר מרמז כי הפתרון לשנאת החינם בתשעה באב הוא אהבת החינם הדומה לזו שהייתה נהוגה בט"ו באב.
חמישה ימים בלבד מפרידים בין תשעה באב, יום האבל הגדול ביותר ביהדות, לבין ט"ו באב, שהיה נחשב בעבר לאחד מהימים השמחים ביותר ביהדות. המשנה בסוף מסכת תענית (דף כ"ו עמוד ב') אומרת: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו"
הגמרא במסכת תענית (ל' ע"ב-ל"א ע"א) מונה שישה דברים שקרו בט"ו אב (במהלך ההיסטוריה) והפכו אותו ליום כל כך שמח: "1) אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה... 2) אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל.... 3) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר... 4)עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו. 5) רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה... 6)רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה"
אם נשים לב נראה שחלק ניכר מהאירועים המשמחים שקרו בט"ו באב הם אירועים הפוכים בדיוק לאלו שקרו בתשעה באב. בליל תשעה באב היה חטא המרגלים ונגזר על דור יוצאי מצרים למות במדבר במשך ארבעים שנה. בליל ט"ו באב בשנת הארבעים פסקו מתי מדבר מלמות.
בתשעה באב חרבו בית המקדש הראשון והשני וכן חרש טורנוסרופוס (שר רומאי) את שטח ההיכל של בית המקדש. בט"ו באב (בשנים שלפני החורבן) היו דווקא שני חיזוקים למעמדו של בית המקדש- ראשית, מלך ישראל (=עשרת השבטים) האחרון, הושע בן אלה, התיר לבני ממלכתו שרצו בכך לעלות לרגל לבית המקדש (בניגוד למה שקרה מימי ירבעם בן נבט, מלך עשרת השבטים הראשון, עד ימיו, שהמלך אסר על בני ממלכתו לעלות לרגל לבית המקדש שהיה בממלכת יהודה). שנית, בזמן בית המקדש היו צריכים לכרות עצים להבעיר אש על המזבח, ובכל שנה ביום ט"ו באב היו מסיימים את כריתת העצים לאותה שנה, כלומר סיימו הכנות שנתיות לאחת העבודות החשובות בבית המקדש.
בתשעה באב נלכדה העיר ביתר ע"י הרומאים, שאסרו אפילו לקבור את החללים. בט"ו באב, כעבור שבע שנים, התיר השלטון הרומאי לקבור את המתים.
בנוסף לדברים אלו, בט"ו באב הותרו השבטים להינשא זה עם זה (כמו שכתוב בפרשת מסעי, לבת שירשה נחלה מאביה היה אסור להתחתן עם בן שבט אחר, בכדי שבניה, השייכים לשבט בעלה, לא יקבלו בעצם נחלה שבמקור הייתה שייכת לשבט אחר). ביום ט"ו באב פסקה הסנהדרין שהאיסור חל רק על הדור הראשון של נוחלי הארץ, ואילו בדורות הבאים לאחר שכולם כבר קיבלו את נחלתם מותר לכל אישה, כולל זו שירשה נדל"ן מאביה, להינשא גם לגבר משבט אחר.
בנוסף, לאחר מעשה פילגש בגבעה (עי' שופטים י"ט-כ"א) שבטי ישראל כמעט השמידו את שבט בנימין ונותרו בבנימין רק כמה מאות גברים ששאר השבטים נשבעו שלא יתנו להם נשים (עקב אונס מזעזע שעשו אנשי עיר אחת מבני שבט בנימין שקיבלו גיבוי משאר בני שבטם). לאחר שנרגעו שאר השבטים, הם מצאו בט"ו באב פיתרון הלכתי שיאפשר לבני שבט בנימין להתחתן, מה שמנע את הכחדת שבט בנימין. (אגב, שתי הסיבות האחרונות הן הסיבה שנהוג להתחתן בט"ו באב).
נשאלת השאלה מדוע זכה ט"ו באב לכל כך הרבה "ישועות", שרובן הפוכות לגמרי לאירועים המצערים שקרו בתשעה באב. עיון במשנה האחרונה במסכת תענית, שצוטטנו לעיל, מלמד אותנו כי בט"ו באב וביום הכיפורים "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". המשנה מספרת שבט"ו באב כל גבר ואישה שחיפשו שידוך היו באים לשם ומכירים אלו את אלו. אבל, אם נשים לב, זה לא היה סתם ערב פנויים פנויות. בנות ירושלים היו משאילות אחת מהשנייה את הבגדים בכדי שלא יזהו מי עשירה ומי ענייה. בכדי לתת גם לעניות אפשרות לזכות בחתן איכותי. בנוהג שבעולם, גם אדם בעל חסד, עושה חסד בתנאי שהוא עצמו כבר "מסודר". בנות ירושלים הפגינו אהבת חינם גדולה מזו, כמעט בלתי נתפסת במושגים שלנו- העשירה הייתה משאילה לענייה אפילו שכולן בעצם היו במעין "תחרות" על הבחורים ה"איכותיים". אהבת חינם כזו גדולה, היא הרפואה לשנאת חינם שהחריבה את בית המקדש בתשעה באב. לא סתם ההשגחה האלוקית קבעה שט"ו באב יצא ממש אחרי תשעה באב. אחרי ימי האבל של הסור מרע, להראות את הצד השני של המטבע, ה"עשה טוב".
ועוד אנקדוטה קצרה נחמדה לט"ו באב: בפסיקתא דרב כהנא כ"ח מופיע: "א"ר לוי בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד. בניסן נתן להם הפסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו להם את העגל ובטל תמוז ואב ואלול. בא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג. אמר הקב"ה לאחירין הוא פורע ושלו אינו נוטל? תן לו יומו ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
ע"פ הפסיקתא היו צריכים להיות ימים טובים בחודשים תמוז, אב, אלול והם נדחו לתשרי בגלל חטא העגל. ע"פ החשבון הזה,יוצא שיום הכיפורים היה אמור להיות בחודש אב.
ובכל זאת, יש עדיין מעין יום הכיפורים בחודש אב- העינויים שבתשעה באב הועתקו מהלכות יום הכיפורים.
אבל, יום כיפורים הוא הרי יום טוב ואילו תשעה באב יום צרה? התשובה: יש לנו בחודש אב עוד יום, יום טוב שהוקש ליום הכיפורים- "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
הרב אלדד יונה הוא ראש בית המדרש חי"ש - בית מדרש חרדי ישראלי (זרם חרדי המאמין שעל החברה החרדית להשתלב במדינה ובחברה, תוך שמירה על צביונה ואורחות חייה).