מספרים על הרב הקדוש רבי שלמה מקרלין שהיה אומר כי נרות שעווה טובים יותר להדלקת נרות חנוכה. שכן במקום שהם מדובקים בכותל נעשה רשימה בכותל לכל השנה, מה שאין כן בשמן שנותנים במנורה, שאין נשאר ממנו רשימה בבית. קרה פעם שהדליק שמן במנורה, ואירע שריפה מהאש של הנרות, ונדלק מעט הכותל. שמח מאוד הצדיק שנעשה רשימה בכותל לכל השנה, אף שאין דרך המנורה לעשות רושם.
אכן, בימים שלאחר חנוכה, עלינו לשאול את עצמינו – מה נשאר בחיינו ובלבבנו מהאור של חנוכה? ובלשון רבי שלמה מקרלין - איזה 'רשימה' נחקקה לכל השנה בבית? השאלה, מעוררת את הרצון להפנים, לקחת עמנו משהו כצידה לדרך, לכל תקופת החורף, ולכל השנה.
כל אחד יכול לעורר את השאלה הזו בתוכו, ולבטח ייתן לעצמו תשובה אישית, המתאימה וראויה לו, ולשלב שבו הוא נמצא. בשורות לקמן ניתן הצעה לאחת מהם.
הגמ' בשבת מבארת שטעמם של בית הלל להוסיף כל יום נר אחד הוא מפני 'שמעלין בקודש ואין מורידין'. ואם כן – כיצד אנו יכולים להפסיק להדליק נרות, מדוע שלא נוסיף ונעלה בקודש עוד ועוד ? אלא, שנרות חנוכה בכלל, ובפרט הנר השמיני, אכן נוגעים באור מיוחד, אור של עולם הבא, שמעבר לעולם הזה המוגבל, והוא אכן מצד עצמו ממילא מוסיף והולך. הדבקות באור של חנוכה, וקבלתו פנימה אל תוך הבית, מכניסה בליבנו את התחושה וההבנה שיש אור שהוא לעולם מוסיף והולך, ואנו יכולים שוב ושוב לקבל ממנו ולהתחדש.
מה הוא אותו אור? כיצד אנו יכולים לשוב להתקשר עמו?
מבואר בכמה מקומות כי חג החנוכה הוא חגה של תורה שבעל פה. אותם מאתיים שנה שחזרה מלכות ישראל היו התשתית להתפתחות תורה שבעל פה בעם ישראל. תורה זו, הלמדנות ודקדוק המעשים לצד הסודות הגנוזים בה, הם שחיממו את ליבות עם ישראל בכל חשכת הגלות הארוכה שלאחר חורבן בית שני. דווקא חסרון הנבואה הוליד בנשמות עם ישראל את החכמה התבונה והדעת שבתורה שבאו מתוך לימוד וליבון ההלכות והאגדות.
וכך גם במעגל השנה, ובנפש היחיד, אור חנוכה מאיר בנפש לאורך כל תקופת החורף, עד זמן האביב, זמן גאולה. אור זה נשאר בתוכנו, ואכן מוסיף והולך בפנימיות הנשמה, כשורשי העץ המוסיפים ומתפתחים בעמקי האדמה.
היכולת לשוב ולהתחדש ולהוציא אורות חדשים מתורה שבעל פה תלויה בהכרה שאכן אור זה אין לו סוף, וכלשוננו בתפילה: "אור חדש על ציון תאיר". מהו אותו 'אור חדש'? אור שהוא לעולם לעולם חדש, שכן הוא מתחדש והולך.
"אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק" (משנה אבות ד,כ). האם חז"ל באו במשנה זו רק לתאר את חשיבות הלימוד של התינוק, חשיבות גרסא דינקותא? (ובמידה מסויימת לייאש את הלומד זקן).
נראה לומר שחז"ל מורים לנו כיצד יש ללמוד תורה גם בזמן בגרות. עלינו ללמוד כילד שבכל פעם הדברים חדשים לו. כאשר אדם לומר כנייר חדש הוא זוכה שאכן יתגלו לו אורות חדשים. באופן הזה הוא גם לעולם לא שוכח, והדברים נקלטים, וחיים בלב.
"הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני" (ברכות סג ע"ב). כאשר אדם ניגש אל התורה מתוך פתיחות של ילד, מתוך חיבה כאילו היום נתנה, הוא אכן זוכה לראות בה אור חדש, הוא אכן זוכה למעמד הרי סיני המתגלה אליו מחדש.
"אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ".
יאיר פרנק, רב הישוב עמונה