כמידי שנה, עם בואם של ימי בין המצרים, מתעוררות שאלות שונות לגבי המותר והאסור בימים אלו. אחת השאלות הפופולאריות נוגעת לשמיעת מוזיקה - האם היא מותרת או אסורה?
האמת היא שבעיקרון שאלה זו רחבה בהרבה יותר. בבבלי מסכת גיטין (ז, א) מובא האיסור לשמוע מיני זמר כל השנה בעקבות החורבן, והוא אף נפסק להלכה ברמב"ם (תעניות ה, יד):
משחרב בית המקדש... גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן... וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
הנה כי כן, הרמב"ם אוסר לכאורה כל מיני זמר במהלך כל השנה, מלבד שירי הודאה ותשבחות לקב"ה. ואם כן, משתנה שאלתנו - מניין ההיתר הנהוג היום לשמוע מוזיקה במהלך כל השנה?
היתר תלוי אווירה
ההיתר בימינו כנראה מבוסס על פירוש רש"י לסוגיה בגיטין. רש"י (ד"ה 'זמרא') מפרש כי השירה שאסרה הגמרא היא דווקא זאת המושרת בבתי משתאות. ומדוע דווקא אז? מסביר המאירי (בית הבחירה על גיטין שם):
כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו... ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם, ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות.
לדברי המאירי, אין בעיה במוזיקה כשלעצמה אלא באווירה שהיא מייצרת והנלווית לה. אם המוזיקה באה בהקשר של משתאות יין, קלות ראש והוללות, אזי היא אסורה. אבל אם היא באה בהקשר של רצינות וכובד ראש דינה להיות מותרת.
כמי נפסקה ההלכה - כרמב"ם או כרש"י וכמאירי? ר' יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח תקס, ג) מביא את דברי הרמב"ם כלשונם, ומכאן שפסק כמותו. אך הרמ"א מעיר: "ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם (=מיני זמר), כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה". ההיתר שלנו כיום לעסוק במוזיקה במהלך כל השנה מסתמך אפוא על הרמ"א, שאסר את הדבר רק בבתי משתאות, וכדברי המאירי הנ"ל (ראה בעניין זה בשו"ת ציץ אליעזר טו, לג).
מקום תרבותי אחר
ומה דינה של המוזיקה בימי בין המצרים? למרות ההיתר שניתן במהלך ימות השנה, כאן ישנם פוסקים שנוטים להחמיר. הסיבה לכך היא שימים אלה הם ימי אבלות מיוחדים על החורבן. לגביהם נפסק שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, וה'מגן אברהם' (או"ח תקנא ס"ק י) אף אסר "לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך". ממילא, לשיטת הפוסקים, יש להעלות בימים אלה את רמת האבלות ולאסור כל מוזיקה.
אבל בעניי אני מבקש לתהות על קביעה זו: מי אמר שיש להחמיר בימי בין המצרים יותר מהאבלות שנקבעה במהלך כל השנה? הרי כמו שנפסקו דינים מיוחדים בבית המצרים כזכר לחורבן כך נפסקו דינים לאורך כל השנה על כך. ואם התירו מוזיקה בכלי במהלך כל השנה, מדוע שהיא תיאסר בימי בין המצרים?! יתירה מזאת, האם ניתן להשוות דין המוזיקה בימינו ומקומה בתרבות למוזיקה שעליה דברו חכמים? בימים עברו, שמיעת מוזיקה נעשתה במקומות מיוחדים וזמנים מיוחדים והיתה בעלת אופי של שמחה יתירה. לא לחינם הזכירו אותה לצד משתאות יין או חצרות מלכים. אך בימינו, אדם ממוצע שומע מוזיקה כדבר בשגרה: בדרך לעבודה ובשעות הפנאי. דומה היא מבחינה זו לקריאת ספר שאדם נהנה ממנו. וכי לזאת שמחה יתירה ייקרא?
כמדומני שלכך כיוונו דברי המאירי לעיל: "אין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם". בהקשר התרבותי שלנו, המוזיקה אינה משמשת כפי שהיה בעבר. אין היא מסמלת עוד באופן מובהק אירוע משמח אלא היא משמשת ברובה כעיסוק תרבותי-פופולרי. לכן נראה לומר, שמלבד מקרה של הופעה חיה של זמר או להקה או 'מוזיקת מסיבות', אין כל איסור במוזיקה ששומעים דרך שיגרה ברדיו. אכן, כבר הרב נ"א רבינוביץ' פסק ש"מעיקר הדין מותר לשמוע מוזיקה רצינית בימי בין המצרים" (שו"ת שיח נחום סימן לה). כמדומני, שרוב המוזיקה שאדם שומע ברכב או במהלך היום, מוגדרת ככזו.
הכותב הוא רב קהילת ישראל הצעיר, רמת פולג, נתניה. המאמר פורסם בעלון 'שבתון'