האם הכמיהה למקדש לאחר חורבנו אמורה לגדול ולהתגבר עם חלוף העתים או שמא להיות בעלת עוצמה פחותה וקטנה יותר? האם עלינו להרבות ולהוסיף בזיכרון החורבן או שמא הוא אמור להצטמצם בתודעתנו ברבות הזמן? בספרות התלמוד והמדרש אין הידרשות מפורשת וישירה לנושא זה, אולם אפשר להפנות למקורות אחדים שיש בהם כדי להאיר את העניין בעקיפין.
בבבלי כתובות (סב ע"א) קיימת מחלוקת בין רב לבין רבי יוחנן בשאלה אם אנחה שוברת מחצית גופו של אדם או כל גופו. הן רב והן רבי יוחנן מביאים תימוכין לגישותיהם מנבואת חורבן על ירושלים שביחזקאל פרק כא. "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם", נצטווה הנביא. "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים". רב לומד שאנחה שוברת חצי גופו של אדם מן התיבות "בשברון מתנים", ולעומתו לומד רבי יוחנן עניין זה מהמשכו של הכתוב, "ונמס כל לב...".
התלמוד שואל כיצד יתייחס כל אחד מן החכמים לראיות של הצד האחר. לדעת רבי יוחנן, הסובר שאנחה שוברת כל גופו של אדם, שמועה רעה מתחילה אמנם מהמותניים, אולם לאחר מכן היא עוברת ומתפשטת לגוף כולו. לדעת רב, הסובר שאנחה שוברת חצי גופו של אדם בלבד, כלל זה שייך למרבית מקרי האנחה, אולם אין כוחו יפה באשר לשמועת חורבן המקדש, דהיינו לגבי הידיעה הראשונית על החורבן. כלשון התלמוד שם, "שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא" [=שונה שמועה של בית המקדש שחזקה ביותר], כלומר היא בעלת מעמד ואיכות שונים מיתר השמועות המצויות. אם כן, לגישתו של רב בכוחה של השמועה הראשונית על חורבן הבית לשבור את כל גופו של אדם, מה שאין כן אנחה רגילה.
לאחר מכן התלמוד מביא מעשה ביהודי ובנכרי שהיו מהלכים יחדיו בדרך. היהודי צעד במהירות רבה יותר בהשוואה לנכרי. בתקווה שיאט את קצב צעידתו הזכיר לו הנכרי את חורבן המקדש. היהודי נאנק ונאנח, מהירות הליכתו הואטה משהו, אולם עדיין לא הצליח הנכרי להשיגו. הנכרי שאלו, וכי אין אתם אומרים שאנחה שוברת חצי גופו של אדם? היהודי השיב לו שדברים אלה אמורים באנחה חדשה, אולם אין הדבר כן בנוגע לאנחה ישנה שכבר מורגלים בה. כך אדם שיזכירו בפניו את חורבן הבית, שהוא שמועה ישנה, הדבר לא ישפיע עליו כל כך כבשמועה חדשה.
בהקשר לסוגיה תלמודית זו, מעניין להזכיר כי רבה של ירושלים, החכם והפוסק רבי לוי בן יעקב אבן חביב (1484 לערך-1545), אכן נהג לחתום חלק מתשובותיו (שו"ת מהרלב"ח) בנוסח "נאנח בשברון מתנים. כי יראה חרבות בית מקדשה סביב".
מקור אחר בעל רלוונטיות לנושאנו מופיע באיכה רבה (מהדורת בובר, ב, מז, עמ' 100) שם נזכר כי רבי היה דורש בעשרים וארבעה אופנים את הפסוק "בלע ה' לא חמל" (איכה ב, ב). לעומתו, דרש רבי יוחנן פסוק זה בשישים פנים. בהמשך מועלית תמיהה לגבי מה שנראה לכאורה כעדיפותו של רבי יוחנן בעניין זה, אולם משיבים כי היפוכו של דבר הוא נכון. "רבי על שהיה סמוך לחרבן בית המקדש היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנח [=ונאנח] וחוזר ובוכה ומתנחם ופוסק, ור' יוחנן על ידי שלא היה סמוך לחרבן בית המקדש היה דורש והולך ולא פוסק". במקבילה בירושלמי תענית (ד, ו, סח ע"ד) מופיעים הדברים בווריאציה מסוימת ונאמר כי מכיוון שרבי חי סמוך יותר לחורבן המקדש היו שם זקנים שזכרו את החורבן וכשדרש בעניין זה הם בכו רבות, והוא נאלץ להפסיק את דבריו על מנת שיחדלו מכך. על פי הנוסח באיכה רבה עולה כי חכמים הכירו את נפש האדם ועמדו על טבע הבריות ולפיהם כל כמה שאדם מצוי קרוב יותר למועד החורבן ולחווייתו, זיכרון המקדש יפעל עליו בצורה רגשית חזקה יותר ויהיה בעל עוצמה מרובה יותר.
והנה, למרות כל האמור אנו מוצאים בפועל שתודעת המקדש והחורבן והכמיהה לבניינו לא קטנו עם השנים. היפוכו של דבר הוא הנכון. קינות רבות וכן פיוטים ותפילות אין ספור המעלים את זיכרון ירושלים והמקדש נתחברו במהלך הדורות, והכמיהה לקודש ולמקדש זכו לביטויים שונים ומגוונים.
אנו חיים בימינו בדור של אתחלתא דגאולה, ועל רקע המאורעות המופלאים של הקמת מדינת ישראל וקיבוץ נידחי ישראל אנו שרויים בתקווה ובתודעה מובהקות בדבר הימצאותנו בתהליך התקרבות ברור אל עבר הגאולה השלמה. נדמה כי מתוך תפיסה זו ראוי גם שנכשיר את עצמנו ונמקד את השיח בלימוד רעיוני של תהליך הגאולה העתידה על שלביה העתידיים והתגלמויותיה, ובכלל זה חידוש הנבואה, מעבר ללימוד המעשי של עבודת המקדש והקרבת הקרבנות. זאת באופן שמצד אחד יש להוסיף ולהתאבל על החורבן, ומצד שני ראוי להקדיש מקום לא מבוטל ללימוד עיוני של מהלך הגאולה השלמה עצמה על שלביה והתגלמויותיה.
כנגד העצב הרב של האבל על החורבן, עתידים אנו לחזות בנחמה הגדולה ובהפיכת תשעה באב ליום שמחה עצומה ואדירה. לדעת האדמו"ר רבי יהושע מבלז, לאחר ביאת המשיח הכל ישבו על הארץ בתשעה באב שעה מועטה כדי להעלות את זיכרון הצרות שעברו על העם בחורבן ובשנות הגלות. או-אז, יקומו ויעשוהו יום שמחה גדולה (שאלו שלום ירושלים, ירושלים [תשנ"ז], עמ' סט).