הפולמוס הציבורי בדבר מעמדם של "ארבעת הצומות הקלים" כפי ששגור בפי כל, מתרחב לו ותופס חלק עיקרי בימי בין המיצרים. בדור בו הסברא האישית דוחקת את סמכות ההלכה לפינה, נתקלים אנו בהחרפת החורבן. דהיינו - כל אדם בר דעת, שרוח ההלכה לא נוחה הימנו, קם וקובע לעצמו פטור, והאובדן של משמעות הצומות הוא הנורא לענ"ד. כל הקורא לביטול הצומות הרי הוא אינו מבין על מה ולמה. חורבן בית המקדש הפיזי אינו העילה לצומות. הצומות מהווים נקודה להתבוננות עמוקה הרבה יותר, ומתפרשים על פני לוח השנה בחלוקה רעיונית ורוחנית. הצומות מהווים שילוב של הכאב על החורבן הראשון וכן על השני, ולכן מעתה אנקוט בלשון כללית - חורבן המקדש.
הצום הראשון הוא י בטבת, בו החל המצור. וברובד היותר פנימי, אנו אבלים על תחילתה של הידרדרות מוסרית ורוחנית בקרב עם ישראל. אנו צמים על אותה נקודה ראשונית אותה לא זיהה העם ולא פעם כראוי. המצור מסמל חנק וסגר על חיי היהודים, באמצעותו הקב"ה שולח רמז חד. אך "עיניים להם ולא ייראו". ונקודת השבירה הזו שבין התנהלות החיים בקדושה ובשלמות יחסית, לבין חיים מסוגרים, היא העילה לצום הראשון במעגל.
הצום השני הוא י"ז בתמוז, והוא תולדה של קודמו. חוסר ההפנמה מביא לידי בקיעת החומות בעיר הקודש ושיבוש החיים היהודיים התקינים. האבל הכבד הוא על קריעת אורח החיים היהודי ממקומו הראוי ועל כך שלא חיפשנו דרכי תשובה אלא שנאת חינם. האסון הוא קריעת חיי הרוח והתורה בגלל חרפת מעשינו. אנו במו ידינו עקרנו מתוכנו את הזכות לעבוד בנחת את הקב"ה.
הצום השלישי והקשה ביותר הוא ט באב. כאן הקב"ה מטלטל אותנו וזועק בחריפות, כי אין שום ערך לבית המקדש מצד עצמו, וקיומו תלוי אך ורק בתנאי שילכו ישראל בדרך התורה הקדושה. וכאשר נחרב באופן סופי וטוטאלי בית המקדש, מובן גודל המשבר הרוחני בקרב העם. שבר גדול שצריך תקופת החלמה ארוכה.
הצום הרביעי הוא ב-ג תשרי. צום גדליה. והבכי הוא על סופו של שלטון יהודי כלשהו בארץ ישראל בעוונותינו. אובדן פיזי קשה הנובע מאובדן רוחני מחריד. ואם תאמר שאת הצום הזה יש לבטל, הרי שאינך מכיר בחסדו הגדול של הקב"ה, שנותן את ברכתו למדינה שאינה כפופה לתורה, ונותן לנו זמן להבין זאת - שיש לחזור לדרך התורה. כי בצום גדליה אנו אבלים על חוסר זכותנו לשבת בארץ, והישיבה בה בדורנו אינה אלא חסד מאת הקב"ה. והיא מתקיימת לא בזכותנו אלא בחסדו.
ארבעת הצומות הקשים הללו, מהווים את המפתח לתקומה אמיתית בארץ ישראל. תקומה שאינה פיזית וכוללת רק הקמת מדינה לתפארת (עובדה בה נאחזים הגורסים לבטל את הצומות), אלא תקומה שכוללת אורח חיים יהודי לתפארת, התקרבות לקב"ה ולדרך התורה שהיא נחלתנו האמיתית. כל עוד נשב בארץ ולא נשאב את כוחנו ממקור התורה, אין שום עילה לביטול הצומות. ולכן אני מאמין לפי שעה שנמשיך לצום עד לביאת המשיח.
אותם צומות המוגדרים קלים מסיבות כאלו ואחרות, אינם אלא קשים. הם מעוררים לחשבון נפש אישי מצד כל פרט בעם ישראל. לפשפש במעשינו ולתקן את הרע. ומסיבה זו תמוהה בעיני הדעה לביטול הצומות, שהרי אנו בדור שנאבק בשער הטומאה ה-"נ" הוא שער הכפירה. במדינה יהודית (!) בה רבים מחללים שבת, אינם מתפללים ומניחים תפילין, אינם לומדים תורה, אינם שומרים כשרות וטהרה, ועושים רעות רבות, אין לנו אלא להצדיק את קיום הצומות. ואדרבא, אם בדור כזה ישנן קריאות לביטול הצומות - אין לך סימן גדול מזה שיש להחמיר בצומות, להסביר את משמעותם ולהניף מעלה מעלה את תקומתנו היהודית הרוחנית מלבד הפיזית.