בין המצרים

עשרים ואחד הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב בהם באו הצרות והחורבנות על ישראל נקראים "שלושת השבועות" וגם "בין המצרים". ע"ש הכתוב באיכה (א' ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" בימים אלו נוהגים אבלות – אין אוכלים בשר ואין שותים יין ואין מברכים שהחינו על בגד חדש. או על פרות חדשים ואין מכבסין ואין מסתפרין ואין נושאים נשים.
בכוונות האר"י כתוב ; שהאדם צריך להתאבל ממחצית היום וגם לבכות כמו חצי שעה. מנהג האשכנזים לדברי ר' יעקב אשרי, נמנעים כולם מבשר ויין עוד מי"ז תמוז ובשבת אוכלים ושותים כדרך כל השנה.
וכתב הרל"ג : "יש נמנעים מאכילת בשר משנכנס אב, לפי שאין שמחה אלא בבשר, ואף על פי כן אין להימנע מתבשיל שנתבשל בו בשר".
לדברי הרמב"ם נהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבת (בשבוע) זה ולא יכנס למרחץ עד שיעבור התענית.
הגאונים קראו לימים אלה גם "יומין דעקא" כלומר ימי הצרה, וכן "תלתא דפורעניתא" כלומר שלושת השבועות של הפורענות.
השבת שלפני ט' באב נקראת "שבת חזון" על שם התיבות הראשונות של ההפטרה "חזון ישעיהו" שקוראים בה.

שבעה עשר בתמוז הוא הצום הרביעי במקרא (כי תמוז הוא החודש הרביעי בלוח החודשים החל מחודש ניסן. ) ביום זה קראו מספר אסונות שפקדו את עם ישראל. בספר ירמיהו קוראים : "בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם בארץ ותבקע העיר" (ירמיהו נב, ו-ז)
ביום זה נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, שרף אפוסטומוס את התורה, הועמד צלם בהיכל והובקעה העיר.
אביא כאן לפניכם קטע מספרו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו הנקרא יוספוס פלאביוס בספרו "מלחמת היהודים", מימי בית שני :
"ששה ימים ניסו הרומאים לבקוע את שערי בית המקדש, על ידי אלים, מכשירי נגיחה, בליסטראות וחפירות מתחת ליסודות, ולא הצליחו. החלו הרומאים להבקיע דרך ע"י סולמות שהעמידו ליד חומות השער, אך גם בזה לא התקדמו. גיבורי ישראל הפילו את הסולמות על חייליהם, המיתו את הרומאים שהספיקו לקפוץ על החומה והדפו גם הסתערות זו. אז ראה טיטוס כי אין דרך אלא לשלוח את השער באש.
משאחזה האש באולמים של שער המקדש, אחזה פלצות את היהודים, לא עצר בהם כוח לכבות את הלהבות. אולם המורדים בראותם את אולמי בית המקדש עולים באש, לא לקחו מוסר להיכנע ולהציל את שארית בית המקדש מן האש. כל היום וכל הלילה אחריו להטה האש את אולמי בית המקדש, אחד אחד. תחילה תקפה בהלה את לוחמי ישראל ולא היה להם כוח להלחם. אולם למחרת היום התאוששו והתקיפו שוב את הרומאים ככה נמשכו מלחמות הדמים כמה פעמים.
אך אחד מאנשי הצבא הרומי לא חיכה לפקודת טיטוס המפקד ותפס בידו אש ואחד מחבריו הרים אותו למעלה והוא שלח את האש אל חלון הזהב אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה הרימו היהודים קול צעקה נוראה, כי ראו את גודל האסון. הם מהרו מכל העברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם – בראותם באובדן מקדשם ובית חייהם אשר למענו שמרו את נפשותיהם. בראות טיטוס כי אין לאל ידו לכבוש את זעם אנשי הצבא המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב – בא עם שרי צבאותיו לפני ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואת כל אשר בו וראה כי גדול הרבה הדר בית המקדש מן השמועה אשר בפי פניהם, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו.
ובעת אשר בער בית המקדש – גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא בכל היהודים שפגשו : ילדים ונשים זקנים וצעירים.
גם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלי חמלה. מפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה היה לעין הרואה כי כל העיר בוערת. זעקות המורדים אנקות הנופלים, קול תרועות לגיונות הרומאים וקול יללת העם העזוב, אשר הרעב בעיר כלה את כוחו – הפכו את המקום לזועה.
מי האיש אשר לא ירבה לבכות מרה על חורבן הבית הזה, הנפלא מכל הבנינים אשר ראו עינינו אשר שמעו אוזנינו והנעלה מכולם בגודלו ובהדרו ובתפארתו לכל מלקיו וגם כמהלל כבוד כדושתו.
ומי לא ישתומם על מועד החורבן הנכון לתקופת הזמנים ?
כי קץ הבית השני שמר את החודש ואת היום אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים.
ונסים בפסוק "כל המתאבל על ירושלים רואה וזוכה בשמחתה". היה צריך לומר יראה ויזכה בעתיד ולא בהווה – לומדים מכאן שכבר כיום אנו רואים בשמחתה כאשר היא הולכת ונבנית לעינינו.
יהיה רצון שנשמור על מנהגי אבותינו ונזכה כולנו יחד לראות בבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
ומי שירצה לראות את הקשר בין יום ירושלים (כח' באייר) לבין ט' באב יספור ויראה כי מספר הימים בניהם – 70 ובגמטריה סוד – "סוד ה' ליראיו" (הקב"ה הקדים את יום שחרור ירושלים ליום החורבן , אך בהפר של כ – 2100 שנה)