בסיפור "שברי לוחות" מתוך ספרו "אמת מארץ תצמח" מביא הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה אדומים וממייסדיה, קטע המתאר את צערו של סבו, הרב אהרן שוויקה שביקש לכבד את זכרו של הרב הרצוג שהכירו והוקיר את תורתו, במעמד ההלוייה. במתן דרשה ייחודית פרי מורשתו. הסב שנדחה על ידי המארגנים בטענה ש"רבים הרבנים המפורסמים המספידים כאן ואי אפשר... לומר למסדרים שידרוש רב שאין מכירים אותו" הגיב בצער :" אותה שעה היו שם כל הרבנים וראשי הישיבות בארץ ישראל. אילו רק נתנו לי שני רגעים לדרוש..." מילות הצער ששם הרב סבתו בפי סבו הם בבחינת משל למקומה של מורשת יהדות ספרד בארון הספרים של בתי המדרש הציוניים דתיים .ולמקומה של תרומתם להישגיה של הציונית דתית במדינת ישראל.
הספרדים ובני עדות המזרח נחשבו עוד מימי טרום המדינה כבעלי ברית טבעיים לדרכה ותפיסת עולמה של הציונות הדתית בארץ ישראל. וזאת בשל עמדותיהם הדתיות הלאומיות-המסורתיות שנחשבו למתונות והיו מצויות בתווך בין האורתודוקסיה האנטי-ציונית, ובין החוגים הציוניים החילוניים.
כבר משלהי המאה התשע-עשרה נטלו רבנים ספרדים חלק בפיתוח הרעיוני-דרשני של התפיסות הדתיות הלאומיות החדשות בדורנו ובניסיונות הראשוניים ליישומם. מהבולטים שבהם היו הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות והרב יעקב שאול אלישר אשר מצא פתרון הלכתי להמשך העבודה החקלאית בשנת השמיטה במושבות העלייה הראשונה. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל היה מבכירי מקימי 'המזרחי' ומנשיאיה בארץ ישראל וממקימי רשת החינוך הציונית דתית. הרב עוזיאל לא היה היחיד מרבני ספרד שראה במזרחי בית נאמן ופעל להקמתו ולביסוסו. הרב יעקב מאיר, שהיה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של ארץ ישראל כתב: "הסתדרות המזרחי היא היותר קרובה לרוחנו והיותר מתאימה לתכונתנו המזרחית, בהיותה אוחזת ביד אחת את הדת ובשנייה את הציונות; מצד אחד את ארץ ישראל ומצד שני את תורת-משה". חכמים נוספים שדגלו בשיטה זו הם הרב מרדכי יוסף הלוי, הרב אליהו פרדס, הרב אברהם אבוכזיר והרב ישעיהו משורר מבכירי הרבנים התימנים. ואלו רק דוגמאות לחכמי המזרח שהיו לחכמים תומכים ובוני תנועת המזרחי ושילבו ציונות ותורה.
.
הפוטנציאל הפוליטי החברתי והדתי שהיה טמון בברית זו לא מוצה עד תום בשל יחסה הדו-ערכי של הציונות הדתית כלפי המזרחיים בתופעות של בידול במערכות החינוך החברה וההתיישבות הציוניים דתיים. אך יותר מכל העיבה על קשרי הספרדים והציונות הדתית ההגמוניה הדתית תרבותית האשכנזית שלא הציבה במקום ראוי דיו את עולם ההלכה, התרבות והמנהג של יהדות המזרח מבית המדרש הציוני הדתי ומההון התרבותי שלה. בנוסף לכך לא ניתן המקום הראוי לתרומתם הרעיונית, ההלכתית והחינוכית והציבורית של הציונות הדתית של רבנים ספרדים ומזרחיים למקומה של הציונות הדתית במערכות החברה וההנהגה במדינת ישראל.
יחסה של הציונות הדתית ליהודי המזרח עוצב משילוב רב סתירות בין אידיאולוגיות שהושפעה מהן במודע ושלא במודע. מצד אחד אמונה בתפיסה לאומית דתית, הדוגלת באחדות האומה ובצורך למנוע קרעים דתיים ועדתיים אך בו בעת אימוץ הולך וגובר של הציונות הדתית, את כמה מהיסודות המרכזיים של האורתודוכסיה החרדית; ובמיוחד בהקמת קהילות נפרדות למען הגנה על קיום המצוות גם מפני בעלי מנהג שונה וממסורתיים. גישה שהתחזקה בעקבות אמונה מערבית ב"תזת השקיעה" לפיה עם תום "תור הזהב" נקלעה יהדות ארצות האסלאם לתקופת שקיעה,שהקבילה לזו של החברה המוסלמית שסבבה אותה.
האירועים הגדולים שסחפו את החברה הציונית הדתית בעקבות מלחמת ששת הימים וגרמו להתגברות הרגשות הדתיים המשיחיים ולתודעת הנהגת המחנה החלוצי בקרב הציונות הדתית, חיזקו מחד את האחווה והשיתוף הלאומיים בין הציונות הדתית למזרחיים אך בו בזמן העלו לקדמת הבמה את הצעיר הסרוג בן דמותו של החלוץ הציוני האירופאי, תורות והוגים, סדרי עדיפויות דתיים ופוליטיים, שהעצימו את תהליכי הבידול ושכחת אנשי הרוח והתורה הספרדים הציוניים הדתיים
יצירתו של הרב חיים סבתו, שפתחה את דברי, היא אמנם תוצר כישוריו הספרותיים הייחודיים של הכותב, אך בו בזמן היא דוגמא חיה למה שתרם עולם הרוח והתורה הספרדי ונגרע מעולמם של מי שהתחנכו בצל ההגמוניה האשכנזית. ובכך היא גם בבחינת קריאת כיוון לציבור הציוני דתי לדון בכובד ראש בדרכים לשילוב תורתם של חכמי התורה הספרדים והמזרחיים שתמכו בכל לבם בתחייתו המחודשת של העם בארצו ובאחדותו ותרמו רבות לצמיחת עולם התורה הדתי ציוני ומוסדותיו.
הכותבת תרצה השבוע בכנס "לבי במזרח" אודות חכמי המזרח בדורות האחרונים במכללת אורות ישראל ברחובות