ימי השוב"בים שעוד רגע יסתיימו, ופרשיות השבוע שאנו קוראים בימים אלו – המבשרים לנו על הברית הנכרתת בין ישראל לאביהם שבשמים – מזמינים לבירור מחודש של מושג הברית אל מול אתגרי התקופה.
"דורנו דור נפלא – דור שכולו תימהון" – כתב הרב קוק כבר לפני 100 שנה במאמר הדור (ולא ניכנס לדיון על תקפותו לימינו..) ודומה שהתימהון הגדול שבדור זה מלווה אותנו בשני נושאים מרכזיים, הזהות הדתית ודתיי הרצף לסוגיהם השונים, ומנגד המשבר הלא פשוט בנושא המשפחה - החל מהסוגיה הוותיקה של הרווקות המאוחרת ולהבדיל פירוקי משפחות ועד הסוגיה הלהטב"ית. ואולי ניתן להציע כי שתי הסוגיות הללו גם יחד קשורות באותו עניין – והוא היכולת שלנו לכרות ברית בעולם פוסט מודרני.
מהות היסוד של הפוסט מודרניזם (אם בכלל ניתן לומר שלפוסט מודרניזם יש מהות) היא ניפוץ הזהויות, אובדן האמת, והעדר מחויבות לכל גורם שאינו רצונו של האדם עצמו. עצם הגדרת הזהות של האדם עומדת בספק – גבר כבר אינו בהכרח גבר ואשה לא חייבת להישאר לעולם אשה, הגדרת הבית ומוסד המשפחה – נזילים ונתונים להחלטות בית המשפט, וגם הדתי – יכול לבחור את זהותו ומחויבותו לפי דעתו. בין אם נרצה ובין אם לאו, מציאות זאת משפיעה עמוקות גם על השיח בתוככי החברה הדתית וקוראת לנו לכונן כנגדה שיח ושפה עמוקים הרבה יותר. אקסיומות עליהם התבססנו, מושגים אותם דקלמנו מימים ימימה, "כך צריך", סמכות חכמים, "זו ההלכה", אסור/מותר, ועוד עומדים לבחינה מחודשת ומצריכים גאולה של רובד נוסף, עמוק יותר.
חוזה או ברית?
"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם", אומר הנביא יחזקאל (טז, ס). מושג הברית חוזר פעמים רבות בתנ"ך כברית שכורת ה' עם האבות, כברית בין הקב"ה לכנסת ישראל, כאזהרה על ישראל לבל יכרתו ברית עם אומות אחרות, ככינוי ללוחות ולארון במקדש וכמצווה על ברית המילה. ברית היא נאמנות, מחויבות עמוקה. בין איש לרעהו, בין איש לאשתו, בין האדם לאלוקיו.
מהי ברית? בראייה שטחית ניתן להגדיר ברית כחוזה, קרי, מערכת של הסכמים בין צדדים שונים. קריאה שטחית של פרשיות בתורה עלולה לצייר רושם כזה: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ", ואם לא תשמעו: "וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". אין ספק שקריאה כזאת - וכזאת בלבד, מעוותת את מהותו של הקשר בין האדם לבוראו ובין העם לאלוקיו.
מספר הבדלים ניתן לציין בין חוזה לבין ברית. בשונה מחוזה רגיל ברית מחייבת גם את אלה שלא חתמו עליה: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, יג-יד). ברית היא טוטלית ואינה ממוקדת רק באלמנט כזה או אחר של מרחבי החיים: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים" (שמות ו', ז). והיא נצחית ואינה ברת שינוי אלא במקרי קטסטרופה ולענייננו, במקרה של אדם שממיר את דתו או לחילופין במקרה גירושין.. אין ספק כי אידיאל הברית הוא בבחינת: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב', כא).
ברית חדשה
אבל הנביא קורא לעם ישראל לא רק לשמור את הברית אלא לכרות ברית חדשה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" (יחזקאל פרק ל, לא). ברית זאת אינה "כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ברית מצרים לפי הנביא – הופרה. לעומת זאת אותה ברית חדשה אשר תכרת "אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה'" תיחקק על לוחות ליבם של ישראל: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה". והנביא ממשיך ואומר כי משמע של הברית תהיה ש"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם..."
הקריאה של יחזקאל הנביא היא לברית חדשה - ברית שלא תופר, ברית זאת תוביל לידיעת ה', ידיעה שהיא חיבור עמוק הרבה יותר מזה שהיה קיים קודם לכן. מסביר המלבי"ם כי החיסרון בברית הראשונה היא שישראל עדיין לא היו מוכנים אל השלמות והתיקון, שכן הברית דאז, עם יציאת מצרים נכרתה "בחוזק רב ובכח" על מנת "להוציאם קודם הזמן, כי לא היו ראויים אז רק שהוצרכתי להוציאם כדי שלא יתקלקלו לגמרי", ועל כן – גם הופרה. לעומת זאת הברית החדשה "על ליבם אכתבנה" - שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם... כי לבם יהיה מלא מחוקי התורה הטבועה בלבם".
דומה כי קריאת הדור – היא לברית חדשה. ברית שאינה נובעת רק מכח הכפיה החיצונית אלא מכח מפגש בלתי אמצעי עם דבר ה' וחקיקת חוקי הברית על ליבותיהם.
האם הברית ניתנת לבחירה?
כיצד כורתים ברית? האם ברית תלויה ברצון ובאמונה או שהיא נכפית עלינו בידי כח עליון? אין ספק כי ברית במהותה אינה תמיד ניתנת לבחירה. תינוק כורת ברית עם אלוקיו בגיל שמונה ימים כחלק מזהותו כיהודי, גם בני זוג כורתים ברית ביניהם תחת החופה טרם ידעו את האתגרים שיזמנו להם חייהם. חלק מהגדרת הזהות של האדם קשורה במושג הברית וברית זאת אינה ניתנת לבחירה.
בין שאר האתגרים שזימן לנו העולם הפוסט מודרני - האדרת הבחירה כערך יסוד של החיים; אין שום ערך מחייב אין ברית כרותה. האם האדם הפך כך להיות מסופק יותר? מאושר יותר? שמח יותר? סביר להניח שלא. אולי הגיע העת להציב במקביל לערך הבחירה גם את ערך הנאמנות לברית, את היכולת לחיות מתוך תודעה של ברית עולם שנכרתה בידיעתנו או שלא בידיעתנו והיא אבן יסוד בזהות שלנו כאדם, כבני זוג וכיהודים.
תיקון הברית
ימי השובב"ים עוסקים במהותם בתיקון הברית. "תיקון הברית" כבר מזמן אינו מושג ששייך רק לעולם הגברים והוצאת זרע לבטלה (וגם אצלם אין מדובר רק בעניין טכני בעלמא כי אם פגם בברית הכרותה בינם לבין בורא עולם), מושג תיקון הברית קורא לכולנו לשאול את עצמנו: האם אנו מסוגלים לגלות את העומק הצפון בכריתת הברית? לכרות ברית חדשה עם בורא עולם, עם תורתו וחוקיו? לחשוף לעומק את הברית הטמונה בקשר העמוק שבין איש לאשה, ברית שעתידה לעמוד כצוק איתן גם כשמזדמנים אתגרי החיים? להבין כי הברית – קרי, יצירת הזיקה – הטוטלית, הנצחית, המחייבת היא יסוד מהותי בזהותנו?
עליית קומה והבנה עמוקה יותר של מושג הברית עשויה להוביל גם למענה לאתגר שציינו בתחילת דברינו, המשבר הכפול בעולם הזהות הדתית ובעולם המשפחה. הכרה בערך היסודי של נאמנות לברית, קרי, יצירת זיקה טוטלית, מוחלטת, מחייבת כמרכיב יסוד בהגדרת זהותנו. אך בו בעת גם הכרה בשאיפה העמוקה לכונן ברית חדשה, ברית שחושפת יסודות עמוקים יותר, בחיריים יותר – ברית שיש בה גם מחויבות ונאמנות עמוקה וגם בחירה יום יום מחדש להעמיק את קישורנו אליה. והדברים נכונים הן לקשר של האדם אל קונו והן לקשר שבין איש לאשתו: "ברית חדשה שעל ליבם אכתבנה", יהי רצון.
הכותבת היא מרצה במרכז למשפחה במכללת אורות ישראל