בספרו המעולה על תולדותיו ברבנות, "ציוני דרך", מספר הרב שלמה ריסקין שבשנת תשל"ג בעת שהיה רבה של ביכנ"ס לינקולן סקוור בניו-יורק פנו אליו בליל שמיני עצרת קבוצה של נשים מהקהילה ובפיהן בקשה: לקיים הקפות לנשים ביום תשיעי של חג, הלא הוא שמחת-תורה. מכיוון שהפניה היתה בחג, הוא לא יכל להתקשר לרבו ולהתייעץ אתו, הוא דן בנושא בעצמו והחליט להתיר את ההקפות.
לאחר החג הוא הותקף מכיוונים שונים על עמדתו זו והוא הלך להתייעץ עם רבו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. לאחר תיאור המקרה והשיקולים שהביאו אותו להחלטה שאותו קיבל, הוא ביקש לדעת האם הוא טעה. וכך הוא מתאר (עמ' 167):
תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.
מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:
שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו - בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".
אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.
לפני שנמשיך, שתי הערות שוליים:
א. חסד גדול עשה אתנו הרב שכטר שלא הדפיס את שמו של אותו רב צעיר, על אף שאני מניח שהוא יודע במי המדובר, ויש סיכוי שאכן מדובר באותו המקרה. אחרת היתה לנו ממש בעיה.
ב. כדאי לציין שעמדתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק קרובה יותר לעמדה שאותו מביא הרב שכטר. כך מופיע בספרו של הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב (עמ' 140):
"שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית."
עד כאן ההערות.
האם אפשר לחיות בשלום עם שתי העדויות? האם עלינו לקבוע שהרב סולובייצ'יק חזר בו? או שמא עלינו לקבוע שאחד מהעדויות מזוייף ומומצא?
אני מבקש להציע תירוץ כדי לפשר בין שתי העדויות. ייתכן ואכן שתי התשובות יצאו מפיו של הרב סולובייצ'יק ואין בהם סתירה. כשהרב ריסקין שאל אותו, הוא שאל על קהילה ספציפית, וכך גם ענה לו הרב סולובייצ'יק שאחרים לא יודעים ולא מבינים מה המציאות ועם אלו אתגרים הוא מתמודד בקהילה שלו. מאידך, הרב שלום רפהון, המעיד בספרו של הרב שכטר, שאל את הרב סולובייצ'יק על "הנהגה חדשה" שכנראה התפשטה לאזורים רבים, ועל זה ענה לו הרב סולובייצ'יק שבקהילות מסוימות "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".
אך אם יש אמת בתירוץ הזה, יש לשאול איך יכול להיות שמשהו שבקהילות רבות הוא "בניגוד גמור לכל המסורה שלנו" יהיה כשר בקהילה אחרת? הייתכן דבר כזה?
מרבותיי קבלתי שלפעמים כשיש קושיא חזקה אז התירוץ הוא: "כן. ככה זה".
לכולנו יש מסורת איך נוהגים בכל מיני תחומים ביהדות. שינוי מוחלט של מסורת זו היא פגיעה בשמירת התורה והמצוות שלנו, גם אם איננו יכולים להצביע על הסעיף בשלחן-ערוך שעליו עוברים. עם זאת, בתנאים ספציפיים ובמקומות נצרכים יש אפשרות לסטות מהמסורה שלנו, כל עוד אין פגיעה במשהו גדול יותר.
אך כאן כבר יש חבל דק ביותר בין שני הצדדים. כיצד נדע אם המצב שלנו מאפשר להיות בצד אחד ומתי עלינו להיות בצד השני? בשביל זה כנראה צריך רב שמכיר את קהילתו ואת צרכיה. ואיך הרב יודע? את זה צריך לשאול אותו.
הכותב הינו בעל הבלוג "רב צעיר".