שליחות במצוות מילה

מילה על ידי מוהל

בפרשת לך-לך אנו מתוודעים לאחת המצוות החשובות והמקוימות ביותר על ידי עם ישראל לגווניו - ברית המילה.

הגמרא במסכת קידושין (כט.) קובעת כי האב הוא זה שחייב למול את בנו, והדבר נלמד מן הפסוק: "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צווה אותו אלוקים". אמנם, בהמשך הסוגייה נאמר כי כאשר האב לא מל בנו הרי שבי"ד מחויבים למול את התינוק, ובמקרה שהתינוק גדל ולא נימול, הרי שהוא חייב למול את עצמו. אולם, המצווה הבסיסית מוטלת על כתפי האב, כידוע לכולם.

והנה, נהגו שלומי אמוני ישראל שאין האב משתדל למול בעצמו את הבן, אלא מוסר את מצוותו למוהל מוסמך. ברור לכל כי אם האב אינו מסוגל למול את בנו, הרי שאין לקחת סיכונים מיותרים ועליו להפקיד את מעשה המילה בידי המוהל. אולם, יש לדון האם כאשר האב יכול למול בעצמו את הבן, הרי שמוטלת עליו החובה ואינו יכול למוסרה, או שמא ניתן בכל מקרה להעביר את המצווה לידי המוהל?

בנידון זה נחלקו ראשונים ואחרונים. הש"ך (חשן משפט, סי' שפב סק"ד) כתב:

"ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו... וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה".

אולם הרמ"א (דרכי משה, יו"ד, סי' רסד ס"א) ובעל התבואות שור פסקו שאין שום מניעה למסור את המצווה לידי מוהל.

שליחות במצוות

שאלה זו תלויה בשאלה היסודית האם ניתן ליישם במצוות מילה את העקרון הידוע של 'שלוחו של אדם כמותו'. בגמרא (קידושין מא:) מפורש שאת מצוות שחיטת קרבן הפסח ניתן לקיים על ידי שליח, אולם ישנם מצוות שוודאי אי אפשר לקיימם בשליחות, ומעולם לא שמענו על אדם ששלח שליח שיאכל במקומו מצה, ובכן יש לבחון האם מצוות מילה שייכת לקבוצת המצוות שניתן לקיימם באמצעות שליחות או שמא מדובר במצווה שאי אפשר לקיימה על ידי שליח.

מהם הקריטריונים לפיהם יש לקבוע האם שליחות אפשרית או לא? ראשונים ואחרונים העלו כמה אפשרויות, אולם אנו נתמקד בעיקר בדברי הקובץ שעורים (כתובות, סי' רנג). לדעתו, יש לחלק את המצוות לשתי קטגוריות: מצוות שעיקרן במעשה המצווה, ומצוות שעיקרן בתוצאה. לדוגמה, מצוות הפרשת תרומה הינה מצווה שעיקרה בתוצאה - מטרת המצווה היא שהתרומה תופרש לכהן, ואין עניין רב בעצם פעולת ההפרשה. לעומת זאת, מצוות אכילה מצה היא מצווה שעיקרה במעשה המצווה, המצווה היא לאכול מצה, ולא שהמצה תיאכל.

טוען הקוב"ש כי חילוק זה הוא הקובע האם ניתן להפעיל שליחות במצווה מסוימת או לא. שליחות מועילה אך ורק במצוות שעיקרן בתוצאת הפעולה, כמו בשחיטת הפסח, הפרשת תרומה, קידושין וכדומה. אולם, כאשר המצווה מתמקדת בפעולה עצמה, הרי שכאשר השליח מבצע את הפעולה, לא ייתכן לזקוף את פעולתו לטובת המשלח, ולכן לא ניתן לקיים את מצוות מצה וישיבה בסוכה על ידי שליח.

עיקר המילה - פעולה או תוצאה

אם כך, מוטל עלינו לבחון האם מצוות מילה הינה מצוה שעיקרה בתוצאה - חתימת ברית קודש בבשר, או בפעולה - עצם מעשה המילה.

ונראה כי בענין זה נחלקו הראשונים. הגמרא במנחות (מג:) מביאה סיפור מעניין אודות דוד המלך:

"ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו".

מן הסיפור הזה דייק המהר"ח אור זרוע (סי' יא) כי מצוות מילה מתמקדת דווקא בתוצאה:

"אלא כל הני עיקר מצוותן אינו העשייה, אלא שהמילה חתומה בבשרו... שאל"כ דוד המלך ע"ה שהיה מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה, נזכר על המילה. ואם לא היה מצות המילה אלא העשייה, למה שמח עליה יותר מראשו וזרועו וכל גופו, שקיים בהם מצות תפילין, וציצית, וכמה מצות, אלא מילה היא מצוה בכל עת, כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו".

אולם, מדברי הרמב"ם (הל' מילה פ"ב, ה"ד) נראה שהבין אחרת, שכן הרמב"ם פוסק שאם לאחר המילה נתגלה כי ישנם ציצין שאינם מעכבים את המילה שנשארו על הגוף - אין לחזור ולחותכם. ותמהו עליו, הרי מדובר בהידור מצווה, ומדוע אין ענין לחזור ולחתוך? הסביר בעל בית הלוי (ח"ב, סי' מז) כי לדעת הרמב"ם הידור מצווה יכול להתקיים רק כאשר הוא מתחבר עם הרמה הבסיסית של המצווה, אולם כאשר כבר הסתיים מעשה המילה, הרי שכבר שאין שום ענין בביצוע הידור מצווה לבדו. לפי מהלך זה ברור כי לדעת הרמב"ם מצוות מילה מתמקדת בפעולת החיתוך, ולא בקיום אות הברית על הגוף, שהרי לו הייתה המצווה מתקיימת באות הנמצא על הגוף אזי קיום המצווה היה נמשך כל הזמן וההידור לא היה מנותק מהקיום הבסיסי.

עכ"פ, אם נבין כי מצוות מילה מתקיימת במעשה המילה, אזי ניתן להבין מדוע לא שייכת כאן שליחות, וכדברי הש"ך שהבאנו בפתח הדברים. אולם, אם נבין כשיטת מהר"ח אור זרוע, שמצוות מילה מתמקדת בתוצאה, הרי שוודאי שיהיה ניתן למול על ידי שליח.

לסיום נציין כי יש מן הראשונים (תוס רי"ד קידושין כט. מהר"ח או"ז, סי' יא) שהבינו שמצוותו של האב כלל איננה למול את הבן, אלא לדאוג לכך שהבן יהיה נימול, ולפי זה וודאי שניתן למול על ידי שליח, והאב מקיים בכך את מצוותו.

להרחבה ניתן לעיין בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גליון מס' 1039.