כולנו מכירים את הכלל ההלכתי של 'שומע כעונה'. אנחנו משתמשים בו כמעט על כל צעד ושעל בחיינו: בשבת, אבא מברך על הלחם וכולנו יוצאים ידי חובה בשמיעת הברכה; אנחנו שומעים קריאת מגילה מבעל הקורא ולא קוראים אותה בעצמנו; בלילות 'לבנים' אנחנו נוהגים לשמוע ברכות השחר מאדם שישן על מנת שיוציאנו ידי חובה, ועוד ועוד.
מחלוקת האחרונים
האחרונים (הובא במשנה ברורה, סימן תפט סק"ה, ובביאור הלכה שם) נחלקו בשאלה האם ניתן לצאת ידי חובת ספירת עומר בשמיעה מאדם אחר: דעת הלבוש והחק יעקב הינה שאי אפשר לצאת ידי חובה על ידי דין שומע כעונה, ואילו הפרי חדש סבור שספירת העומר הינה ככל מצוות שבדיבור, בהם ניתן לצאת על ידי שמיעה מאחר.
במה נחלקו אחרונים אלו? הלבוש והחק יעקב מבססים את דבריהם על הניסוח המופיע בפסוק: "וספרתם לכם" - משמע שעל כל אחד ואחד מוטל לספור באופן ממשי. כיצד יתמודד הפרי חדש עם טענה זו? תשובה אפשרית אחת היא שניתן להבין את הפסוק באופן שונה, ניתן לומר שכאשר התורה אומרת 'לכם' היא איננה מתכוונת לשלול את דין שומע כעונה, אלא להוציא מליבם של אלו החושבים שספירת העומר היא מצווה המוטלת על בית דין, כשם שספירת שמיטין ויובלות הינה מצווה המוטלת על בי"ד, לפיכך קבעה התורה שכאן מדובר בספירה המחייבת כל אחד ואחד, אך אין כאן לימוד המפקיע דין שומע כעונה.
לחילופין, ניתן לענות על טענת הלבוש והחק יעקב באופן שונה. אולם, כהקדמה לתשובה זו עלינו להעמיק מעט באופיו של דין שומע כעונה.
שומע כעונה כהפסק
על מנת לעמוד על טיבו של דין שומע כעונה נפנה למחלוקת אחרת לחלוטין, בדיני קדושה והפסק בתפילה. מה יעשה אדם שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, והוא שומע כי הציבור נמצא כבר בחזרת הש"ץ והתחילו קדושה? רש"י (סוכה לח:) כתב שצריך לעצור את תפילת היחיד שלו, ולהאזין לשליח הציבור, ועל ידי כך יצא ידי חובת קדושה מדין שומע כעונה, ללא הפסקת תפילת הלחש בדיבור. אולם, תוס' (ברכות כא: ד"ה עד) הביאו את דברי ר"ת ור"י שטענו כלפי רש"י כי מעשה כזה נחשב כהפסק בתפילה, ולדעתם יש להמשיך ולהתפלל כסדר תוך התעלמות מתפילת הציבור.
שתי הבנות בדין שומע כעונה
מה יסוד מחלוקתם? נראה כי נקודת המחלוקת נעוצה בשתי הבנות שונות של דין שומע כעונה: ר"ת ור"י סבורים כי דין שומע כעונה קובע כי ישנם שני אופנים לצאת ידי חובת מצוות שבדיבור: דיבור ושמיעה. לדעתם, שמיעה נחשבת גם היא כאופן מאופני הדיבור, וממילא השומע מקיים בעצמו את מצוותו, במסלול של שמיעה. כלומר, השומע מקיים בעצמו את מעשה המצווה, השמיעה היא קיום המצווה. לפיכך, הם טוענים ששמיעת קדיש באמצע שמו"ע הינה כקיום מצווה אחרת באמצע התפילה, ומדובר בהפסק. רש"י, לעומת זאת, סבור כנראה שדין שומע כעונה בנוי על יסוד הדומה לשליחות, המדבר מקיים את המצווה, אלא שהשומע מתחבר למעשה המצווה של המדבר, והוא יוצא ידי חובה באמירתו, כשם שהאב יוצא ידי חובת קיום ברית מילה במעשה המילה של המוהל. לכן, טען רש"י שאין הפסק בשמיעת קדושה באמצע תפילת לחש, שהרי את מעשה המצווה מקיים המדבר, שהוא שליח הציבור, ולא השומע.
שומע כעונה בברכת כהנים
שתי ההבנות ביסוד שומע כעונה משתקפות גם במחלוקת מעניינת בין האחרונים שבדור הקודם. רבי בצלאל הכהן מוילנא מספר בספרו שו"ת ראשית בכורים (סי' ד) על כך שבעיירה טרייסט שבאטליה היו נוהגים שבברכת כהנים היה מברך רק הכהן החשוב ביותר, וכל שאר הכהנים היו יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה. אולם, כנגד מנהג זה כתבו כמה אחרונים (בית הלוי עה"ת, ענייני חנוכה, משיב דבר ח"א, סי' מז), ולדעתם לא ניתן לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין שומע כעונה, כיוון שבתורה נאמר: "אמור להם", ולמדו חז"ל מכאן שברכת כהנים צריכה להיות בקול רם, ואי אפשר לשמוע בקול רם.
ונראה ברור כי מחלוקת זו מיסודת על שתי ההבנות בדין שומע כעונה: אם נבין כי השומע מקיים בעצמו את המצווה, באמצעות שמיעה, פשוט שצדקו בית הלוי והנצי"ב שלא ניתן לעשות כן בברכת כהנים, שהרי בשמיעה אין קיום של 'קול רם'. אולם, לפי ההבנה ששומע כעונה הינו מעין דין שליחות, הרי שיש כאן קיום של 'קול רם', שכן המברך אכן בירך בקול רם, והשומע רק נגרר אחריו, וכל הדינים שנזקפו לטובת המברך חלים גם על השומע, על ידי דין שומע כעונה.
סיום
כעת, ניתן לחזור למחלוקת לגבי שומע כעונה בספירת העומר. שאלנו כיצד ניתן לכלכל את דעת הפרי חדש הסבור שניתן לצאת ידי ספירת העומר בשמיעה, הרי נאמר 'וספרתם לכם'? ונראה שאם נבין שדין שומע כעונה אומר שהשומע מקיים את המצווה באמצעות שמיעתו הרי שלא קשיא מידי. התורה אכן צוותה על כל אחד לספור ממש, אולם גם השומע סופר, הוא סופר במסלול של שמיעה, הוא מקיים את מצוותו בעצמו ממש. אולם, לפי ההבנה ששומע כעונה דומה לדין שליחות, אכן צדקו הלבוש והחק יעקב, בספירת העומר דרשה התורה שהאדם יספור בעצמו, ולא שיצא ידי חובה על ידי מעשה חברו.