קנין בית בארץ ישראל בשבת - גיטין ח, ב

למאי הלכתא? אמר רב ששת: לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך?! כדאמר רבא: אומר לנכרי ועושה, הכא נמי אומר לנכרי ועושה. ואף על גב דאמירה לנכרי שבות – משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן.
בסוגייתנו למדנו על ההיתר שהתירו לומר לגוי לכתוב את השטר בשבת, וכותב רש"י בד"ה אפילו, שלקחה מן הגוי ורוצה לילך לדרכו בשבת, הרי שמדגיש שעשה את הקנין מלפני השבת והדיון הוא על הכתיבה בלבד. לעומת זאת, בירושלמי במסכת מועד קטן (ב, ד) נידונית השאלה בפירוש לגבי הקנין עצמו אם מותר ליקח בתים מהגוי בשבת, ואמרו שמותר על ידי שמראה לגוי כיסין של דינרים והוא חותם ומעלה את הדבר לערכאות. הגמרא בירושלמי מבססת את ההיתר על כך שמצינו שאף יריחו נכבשה בשבת, והוא הדין לקנין בתים בשבת.
דברי הירושלמי מובאים על ידי רבינו חננאל בפירושו למסכת מועד קטן (דף יג, א) לענין היתר הקנין בשבת, אולם מלשון הרמב"ם (שבת ו, יא) נראה שאינו מתיר אלא לומר לגוי לכתוב את השטר וכלשון הגמרא בסוגייתנו, ומאידך גיסא המחבר בשו"ע (או"ח שו, יא) כותב שההיתר הוא לקנות את הבית.
לכאורה ניתן לומר שהחידוש בהיתר האמירה לכתוב גדול מההיתר לקנות, שכן הכתיבה עצמה אסורה מדאורייתא בעוד שהקנין בשבת אינו אסור אלא מדרבנן, אם כן אפשר לפרש שהגמרא כאן באה לחדש את היתר הכתיבה וממנו נלמד שמותר לקנות מקל וחומר, וכך ניתן לפרש גם את שיטת הרמב"ם. יתר על כן כותב בעל כתב סופר בחידושיו לסוגייתנו, שהרי ההיתר נובע מן המצוה לגרש את הגויים מארץ ישראל כדברי רש"י בד"ה משום, אם כן ודאי שמותר לגרום לקנין עצמו, והחידוש שבסוגייתנו הוא שמותר לומר לו לכתוב אף לאחר שכבר קנה. סברה זו מובאת גם בספר מור וקציעה (סי' שו) שההיתר לקנות בשבת פשוט יותר מההיתר לכתוב.
לעומת זאת כותב המגן אברהם (סקי"ט) בשם בעל משפט צדק (חלק א סי' לא) הכותב בשם הריב"ש (סי' שפז) ומהר"א ששון שבאמת לא התירו אלא לומר לו לכתוב, אבל אסור לו לקנות בשבת.
בעל כתב סופר מסביר את השיטה הזו שחמור דינו של הקנין עצמו מפני שיש בו מעשה הנעשה על ידי ישראל לעומת מעשה הכתיבה הנעשה על ידי הגוי. אכן לפי סברה זו יוצא שאסור לו לישראל לעשות בעצמו את מעשה הקנין, אולם מותר לו לצוות על גוי לעשות בשבילו את הקנין, או כדרך שמובא בירושלמי שמראה למוכר את המעות, והמוכר הגוי הולך לבד לערכאות וחותם על שטר המכירה.
בכגון זה נראה שכולם מודים שיש לו היתר לקנות ולא גרע מההיתר לומר לגוי לכתוב את השטר.
התוספות (ד"ה אע"ג) כותבים בתחילה שההיתר נוהג רק במצות ישוב ארץ ישראל ולא בשאר מצוות. הם מוכיחים כדבריהם מהגמרא במסכת עירובין (סח, א) שלא התירו לומר לנכרי לחמם מים בשבת בשביל המילה אלא כשהיו צריכים את המים לרפואת האם. עם זאת כותבים התוספות שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן לצורך מילה מפני שהיא בעצמה דוחה את השבת, אבל אסור לומר לגוי לעשות מלאכה כזו לצורך מצוה אחרת, ולכן אסור לומר לו להביא ספר בשבת דרך כרמלית.
כשיטת התוספות כותב גם רבינו קרשקש, אשר מסביר את האיסור לומר לגוי לחמם מים לצורך המילה שהיא כדרך שאסרו גם להביא את האיזמל אם לא הביאו מערב שבת. מאידך מתיר הוא שבות דשבות לצורך כל מצוה ולאו דווקא לצורך מילה.
שיטה אחרת לבעל הלכות גדולות (הובאו דבריו בתוספות כאן ובב"ק פ, ב בד"ה אומר) אשר סובר שלצורך מילה מותרת אמירה לנכרי אפילו במלאכה האסורה מדאורייתא, וכגון שיביא הגוי את האיזמל אפילו דרך רשות הרבים. מלבד זה סובר הבה"ג שהתירו לצורך מילה כל איסור שהוא משום שבות ואפילו כזה שיש בו מעשה.
כשיטת בעל הלכות גדולות פוסק גם הרי"ד בספר המכריע (סי' יד), אולם בתוספותיו בסוגייתנו כותב הרי"ד שלא העמידו חכמים את דבריהם לאסור אמירה לנכרי מפני כל מצוה שהיא מדאורייתא, וכוונתו היא דווקא לאיסור שאין בו מעשה כמו אמירה לנכרי, ולא
לאיסורים אחרים מדרבנן שיש בהם מעשה אותם אסור לעשות אפילו בשביל מצוה כמו שלמדנו שאסור להזות על הטמא בשבת בשביל קרבן פסח.
בפסקי הרמב"ם והשו"ע לא מצינו את ההיתר במלאכה דאורייתא, אולם בהלכה ט כותב הרמב"ם על כל דבר שאינו מלאכה ממש ואינו אסור אלא משום שבות שמותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת כאשר הדבר חשוב מצד הבריאות או מפני שהוא דבר מצוה.
הרמב"ם עצמו מבאר בהלכה י למה התכוון, דהיינו שיכול לומר לגוי לעלות על האילן כדי להביא לו שופר או סכין למילה, וכמו כן יכול לומר לו להביא מים מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן כדי לרחוץ בהם קטן כשהוא מצטער.
הלכה זו נזכרת גם בשו"ע בסימן שז סעיף ה, אולם המחבר מביא שם גם את הדעה האוסרת, ולפי דברי המגן אברהם בסק"ח הכוונה לאסור זאת בכל דבר מצוה חוץ ממילה וכשיטת התוספות שרק למצות מילה התירו זאת מפני שהמילה עצמה דוחה את השבת.
הרמ"א מוסיף על דברי המחבר, שבסימן תקפו, כא בהלכות שופר פוסק הוא כדברי המתירים לומר לגוי להביא את השופר הנמצא בראש האילן. הרמ"א עצמו מפנה את המעיין להלכה בסימן רעו, ב, ושם הוא מביא את דעת המקילים שמותר לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת, הרי שהם מתירים לומר לגוי לעשות אף מלאכה גמורה האסורה מדאורייתא אם היא לצורך מצוה.
שיטה זו מבוארת כדברי בעל הלכות גדולות, וסוברת שלא התירו מלאכה דאורייתא על ידי נכרי רק לצורך מילה אלא גם לצורך כל מצוה, וכן נראה מדברי התוספות במסכת בבא קמא (דף פ, ב בד"ה אומר). עם זאת כותב הרמ"א לבסוף שיש להחמיר בדבר במקום שאין צורך גדול כיוון שרוב הפוסקים חולקים על היתר זה.
מאידך גיסא, בהלכה שלפנינו מוסיף הרמ"א שההיתר לומר לגוי לכתוב הוא רק בכתב שלהם האסור מדרבנן, הרי שאפילו כשמדובר על מצות ישוב ארץ ישראל סובר הוא שאין להתיר אלא כשמדובר על מלאכה האסורה מדרבנן באופן שהאמירה לנכרי נחשבת לשבות דשבות, וזו שיטת בעל אור זרוע בהלכות שבת (סימן עו).
מרן הרב זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סימן קמו) כותב שמצד אחד יש להחמיר כדברי הרמ"א ולא להתיר משום ישוב ארץ ישראל אלא שבות דשבות, אך מצד שני אין לסמוך על שיטת האור זרוע שהכתב שלהם אסור רק מדרבנן.
כך הוא כותב גם בסימן קנב, שידוע לכל שבעל אור זרוע לא אמר את דבריו להקל אלא רק להחמיר שעל ידי נכרי לא הותר גם משום ישוב ארץ ישראל אלא מלאכה שהיא עצמה אסורה רק מדרבנן.

(מעובד ע"פ עבודות שנכתבו במכון הלכה ברורה)