הקדמה
במאמר זה אנו מעוניינים לדון באחד הנושאים המרכזיים בהלכות גזילה: קנייני הגזלן. בכמה מקומות (המקור המפורש ביותר הוא בספר ויקרא, פרק ה' פסוק כג') מטילה התורה על הגזלן ציווי פשוט מאוד - "והשיב את הגזילה אשר גזל." כל אדם בעל מצפון יודע שגזלן צריך להשיב את החפץ לבעליו, וכאמור, הדבר מעוגן גם בפסוקי התורה.
ההבנה הפשוטה ביותר בדין חובתו של הגזלן להשיב את החפץ הגזול מכונה בהלכה 'ממונא דראובן ביד שמעון'. כלומר, הגזלן מחזיק שלא כדין בממון זולתו, וההיגיון הפשוט מחייבו להשיב את אותו הממון. אם כך, הגזלן איננו שונה מאדם שקיבל את ממון חבירו כפיקדון: שניהם מחזיקים בממון שאינו שייך להם, ועל כן הם חייבים להשיב אותו לבעליו. אמנם, הגזלן השיג את ממון חבירו באיסור (באמצעות מעשה הגזילה) והשומר קיבל אותו בהיתר, אך בסופו של חשבון בשני המקרים יש להשיב את החפץ לבעליו החוקיים.
משמעות קניין גזילה
כאמור, רצוננו לדון בקנייני הגזלן. משמעות העובדה שהגזלן קונה את החפץ היא שהחפץ יישאר בידיו והנגזל יקבל כסף במקומו. במילים אחרות, החפץ הגזול לא יהיה שייך עוד לנגזל אלא הוא יעבור לרשותו של הגזלן. למשל, מעתה ואילך אם הגזלן ירצה הוא יכול למכור את החפץ, כיון שזהו חפץ שלו, בדיוק כמו חפץ שקנה בשוק.
הפגיעה הממונית בנגזל תושלם באמצעות כסף שישלם לו הגזלן, ובמידה מסוימת ניתן לראות את אותו כסף כתשלום על החפץ הגזול, שנקנה לגזלן.
שתי דרכים בהבנת קניין שינוי
לא נוכל לדון במאמר זה בכל קנייני הגזלן, ועל כן נתמקד בדרך קניין אחת - שינויו של החפץ. כאשר החפץ אותו גזל הגזלן משתנה, למשל כאשר הוא גזל בול עץ והפך אותו לשולחן, הגזלן קונה את החפץ. את הקניין בשינוי ניתן להסביר בשתי דרכים:
א. החפץ שהשתנה הוא בעצם חפץ חדש שאותו יצר הגזלן. אדם גזל מחבירו בול עץ, ובכוחות עצמו ניסר אותו, שייף אותו, ובנה מן הקרשים שיצר שולחן לתפארת. עד ליצירת השולחן אמור היה הגזלן להשיב את בול העץ שלקח, אולם בול העץ לא קיים עוד, ובמקומו ישנו שולחן. מטבע הדברים, הבעלות על אותו שולחן היא של הגזלן, שקנה אותו בעצם יצירתו. לפיכך, את השולחן עצמו לא צריך הגזלן להשיב לנגזל, וממילא עליו לפצות אותו בכסף.
ב. מטרתו של השינוי היא להפקיע ולבטל את חובת ההשבה המוטלת על הגזלן. כלומר, הבעלות של הגזלן על החפץ הגזול התחילה כבר מהרגע שבו הוא נגזל, כיון שעצם מעשה הגזילה גורם באופן בסיסי להעברת בעלות. בעלות זו אינה בעלות מושלמת, כיון שהתורה מצווה על הגזלן להשיב את החפץ שגזל ("והשיב את הגזילה אשר גזל"). לאחר שנעשה שינוי בחפץ חובת ההשבה פוקעת, שהרי לא ניתן עוד להחזיר את "אשר גזל", מכיוון שהחפץ כבר אינו אותו החפץ. פקיעת חיוב ההשבה משלימה את קניין הגזלן שהתחיל כבר בשעת הגזילה, ואז הגזלן קונה את החפץ באופן משולם.
ההבדל בין ההבנות
שתי ההבנות שלעיל נחלקו בשאלת מעמדו של הגזלן לאחר הגזילה. לפי הדרך הראשונה אין לגזלן שום בעלות על החפץ לאחר הגזילה. אמנם הוא השולט כעת על החפץ, אך מבחינה משפטית נתון החפץ בבעלותו הגמורה של הנגזל. לפי הדרך השנייה, לעומת זאת, הגזלן זוכה בבעלות מסויימת בחפץ כבר בשעת הגזילה.
לעיל הצענו שחובת ההשבה בגזילה נובעת מכך שמדובר על 'ממונא דראובן ביד שמעון'. על פי הדרך השנייה, הבנה זו אינה מדויקת. הגזילה איננה ממונו של הנגזל אלא ממונו של הגזלן. אמנם, ישנה חובת השבה שהוטלה על הגזלן, אך מעיקר הדין החפץ שייך לו.
שתי דרכים בהבנת בעלות
המחלוקת הזו משקפת שאלה עקרונית מאוד ביחס להגדרתו של עצם המושג 'בעלות'. על פי הדרך הראשונה בעלות היא שאלה משפטית מופשטת, שלא קשורה למציאות העכשווית בשטח. הביטוי המובהק להבנה זו הוא אבידה. מבחינה מציאותית, אבידה אינה נמצאת ברשות בעליה - הוא אינו מחזיק בה והוא לא מסוגל להשתמש בה. עם זאת, כאשר נשאל 'למי שייכת האבידה' התשובה תהיה ברורה מאוד - למאבד. בעלות זו תהיה בעלות משפטית - תאורטית בלבד, אך די ברור שכולנו נסכים שהאבידה אכן שייכת למאבד.
על פי הדרך השנייה בעלות לא יכולה להיות מושג תאורטי. בכדי לקבוע מי הוא בעליו של חפץ עלינו לשאול שאלה אחת פשוטה: 'בידיו של מי נמצא החפץ, ומי יכול להשתמש בו'. אם החפץ נמצא ברשותו של הגזלן, הרי שהוא הבעלים עליו, ואין זה משנה כלל כיצד הגיע אליו החפץ. אמנם, מעשה הגזילה האסור גורר אחריו חובה להשיב את החפץ, אך מדובר על חובה חיצונית, שלא מערערת את העובדה שהאוחז בחפץ והשולט בו הוא הבעלים שלו.
אחד הביטויים המובהקים לדרך השנייה הוא הפטור של הגזלן מתשלומי שכירות על השימוש שעשה בחפץ הגזול. לכאורה, הגזלן נהנה משימוש בחפץ שאיננו שלו, וניתן היה לחייבו בתשלום על כך. אולם, הגמרא בבבא קמא צז. קובעת בפירוש שגזלן אינו משלם דמי שכירות. ייתכן שהדבר נובע מהכיוון הכללי של הדרך השנייה: בזמן הגזילה הייתה לגזלן בעלות על החפץ הגזול, וממילא אין סיבה שהוא ישלם לנגזל על השימוש בחפץ - הוא השתמש בחפץ שלו.
בשורה התחתונה, עלינו לזכור שהבעלות הממונית המוכרת לנו מורכבת משני הגורמים כאחד: החפץ שייך לאדם ברמה משפטית, שכן הוא קנה אותו בצדק וביושר, וכמו כן הוא יכול להשתמש בו. מטרתנו הייתה לנסות ולהבין מה יהיה מעמדה של בעלות חלקית, וזאת בשני מצבים הפוכים: כאשר חפץ נמצא תחת שליטתו של אדם אך הוא איננו שלו ברמה המשפטית, או כאשר הוא שלו ברמה המשפטית אך החפץ איננו נתון תחת שליטתו.