פתיחה[1]
ענין קידוש ביום הכיפורים נידון לראשונה בדברי בעל שבלי הלקט (שי"ב), וזה לשונו:
"הלכך הסברא והדעת נותנת כי לא תקנו חכמים לחולה ביום הכיפורים לא קידוש על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון".
המשנ"ב (סי' תריח סעיף י') מכריע שאכן אין לקדש ביו"כ, אולם לגבי הזכרה בברכת המזון - פסק השו"ע שיש להזכיר, שלא כדעת שבלי הלקט.
להלן נסקור בקצרה את השיקולים לחייב או לא לחייב בקידוש ביום הכיפורים.
הסיבות לחייב בקידוש
לכאורה, פשטות הדברים היא שיש לחייב בקידוש ביום הכיפורים, בדיוק כמו בכל מועד אחד. הרמב"ם (הל' שבת, פכ"ט הי"ח) פסק:
"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן".
מפשטות דברי הרמב"ם עולה, שקידוש בימים טובים שווה לקידוש בשבת. בראשית אותו הפרק קבע הרמב"ם שחובת קידוש היא חובה מדאורייתא, ועל כן נראה שגם חובת הקידוש במועדים היא חובה מדאורייתא. אמנם, המגיד משנה על אתר העיר:
"ודע, שאין קידוש יו"ט דבר תורה".
הגרי"ד סולוביצ'יק טען שדברי המ"מ תמוהים, משום שכאמור לעיל, הרמב"ם משווה בין הקידוש בשבת ובין הקידוש בימים טובים.
יש להעיר, שגם אם נקבל את דברי המ"מ אין הכרח לפרש שהקידוש ביום הכיפורים הוא רק מדרבנן. הרמב"ם בהל' עירובין פוסק, שיום טוב ושבת הן שתי קדושות נפרדות לעניין עירוב תחומין, ועל כן אם יו"ט חל בערב שבת, ואדם מבקש להניח מערב יו"ט עירוב אחד שיועיל גם לשבת וגם ליו"ט, הוא חייב להקפיד שהעירוב יהיה בעולם במוצאי יו"ט, דהיינו בערב שבת. הרמב"ם (פרק ח' הלכה י') מעיר, שיש להבחין, בהקשר זה, בין שבת ויום הכיפורים:
"יום הכפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה, יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם".
לדעת הרמב"ם, קדושת יום הכיפורים מקבילה לקדושת השבת, ובכך נבדלת מיו"ט. ובכן, ייתכן שגם בנידון דידן יודה המגיד משנה שקידוש ביום הכיפורים מדאורייתא, ולא מדרבנן.
אם כן, פשטות הדברים היא שישנה חובת קידוש ביום הכיפורים. ניתן למצוא חיזוק לקביעה זו. בגמרא בשבועות יג. נאמר:
"דתניא: יכול לא יהא יוה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין? ת"ל: "יום כפורים הוא" - מכל מקום".
מדברי הברייתא אנו למדים, שביום הכיפורים ישנה חובה של "מקרא קודש". כמה ראשונים פרשו, שמקרא קודש של יום הכיפורים בא לידי ביטוי בהלכות הנוהגות ביום זה, דהיינו בצום ובתענית. לאמור - כשאדם מקיים את חובת היום, ומענה את נפשו, הוא קורא את היום מקרא קודש.
ברם, רש"י על אתר מציע פירוש אחר:
"לא קראו מקרא קודש - לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ".
לדעת רש"י, יש לקרוא מקרא קודש בברכת היום. רש"י לא מבאר באיזו ברכת היום מדובר, אך אנו יודעים שבשאר ימים טובים מברכים ברכת היום פעמיים: בתפילה ובקידוש. ניתן לומר, שרש"י מתייחס אך ורק לברכת היום שבתפילה, אך לאור דברינו לעיל יש מקום לומר שיש לקרוא מקרא קודש גם בברכת היום שבקידוש.
הסיבות להמנע מקידוש
כפי שראינו לעיל, להלכה אין מקדשים ביום הכיפורים. הסיבות לכך נעוצות הן בהלכות קידוש והן בהלכות יום הכיפורים, כפי שיתבאר.
נפתח בנימוק הטכני, יחסית, שמציע שיבולי הלקט להלכה שקבע:
"ועוד נראה לעינים, שאף אם רצה להזכיר אינו מזכיר דכיון דלא אשכחן הזכרה בברכת המזון אלא ביום שיש מצוה באכילתן איכא למיחש דלמא אתי לזלזולי ביה ביום הכיפורים ולאוקומי קרא דועניתם בשאר עינוים, דטפי אתי למיסרך ולמיטעי באכילת מצוה מבאכילת רשות כדמשמע סוף פרק בכל מערבין".
שבולי הלקט מסב את תשומת ליבנו לסוגייה בעירובין מ:, שם נאמר שביום הכיפורים לא ניתן לברך "שהחינו" על הכוס ולתת לתינוק לשתות, משום שחוששים שמא התינוק יתרגל לאכול ולשתות ביום הכיפורים. לדעת שבולי הלקט, אם נחייב בקידוש ביום הכיפורים, נביא לזילזול באיסור האכילה.
בראשית דבריו הציע שבולי הלקט נימוק עקרוני יותר:
"שאלתי מלפני מורינו הרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל: חולה שאכל ביום הכיפורים אם צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון או לא. והשיב לי בכתב גלילי ידיו: נראה דכיון דלאו מצוה כלל באכילה זו מחמת היום, כי אדרבא היום גורם לו איסור אכילה לו ולכל ישראל אלא מפני שפקוח נפש עומד עליו ודוחה לו אישתרי ליה ומשוי ליה כחול לגביה לענין אכילה, מסתבר דלא תקון ליה רבנן הזכרה. דלא דמי לראש חדש דהתם אסור בתענית ויש באכילה דררא דמצוה, דאע"ג דלא מיחייב לאכול פת להיות [זקוק] לברכת המזון בתענית מיהו לא אישתרי ... אבל כאן שהאכילה אינה באה כלל מחמת היום היכי תיסוק אדעתין למימר דתקון לה רבנן הזכרה".
לדעת שבולי הלקט, האכילה ביום הכיפורים סותרת את קדושת היום, ואם קדושת היום נסתרת, אין אפשרות לחייב בקידוש או באיזכור המאורע בברכת המזון.
ניתן לחדד את דבריו של שבולי הלקט. ידועים דבריו של רש"י בפרשת בֹא בשם המכילתא:
"מקרא קדש ... קרא אותו קדש לאכילה ושתייה וכסות".
רש"י סבור, שקיום מקרא קודש הוא באכילה ובשתייה. רבים סבורים, שחובת הקידוש מבוססת על דין "מקרא קודש". ומכאן, יש מקום לומר שכשמקרא קודש מחייב אכילה ושתייה, יש להוסיף לו גם את הקידוש. ברם, ביום הכיפורים, כשהיום מעצם מהותו אסור באכילה ובשתייה, אין מקום למקרא הקודש שבקידוש.
כאמור לעיל, ניתן להסביר שאין מקדשים ביום הכיפורים גם מצד הלכות קידוש. בהקשר זה, יש להתייחס לשתי שאלות:
א. חובת הקידוש על היין.
ב. קידוש במקום סעודה.
באשר לשאלה הראשונה, מצינו בראשונים שלוש גישות: א. הרמב"ם קובע בפירוש, שחובת הקידוש מדאורייתא, ואילו הקידוש על היין אינו אלא מדרבנן; ב. קיצוניות הפוכה מציע המפרש בנזיר (ד:), שקובע שחובה מדאורייתא לקדש על היין ולטעום ממנו; ג. התוס' בשבועות מציעים עמדת ביניים, שלפיה חובה מדאורייתא לקדש על כוס של יין, אך אין חובה לשתות ממנה.
לענייננו, אם נפרש שחובת הקידוש על היין היא רק מדרבנן, ברור שאין לקדש ביום הכיפורים, משום שישנו החשש הדרבנני דילמא אתי למיסרך, ובהחלט ייתכן שחשש זה גובר על המצווה הדרבננית שבקידוש. אמנם, על פי הגישות האחרות, היה מקום לקבל את הקידוש על היין - לפחות לחולה שמותר לו לאכול. הדברים מתאימים בעיקר לגישה השלישית, המאפשרת לקדש גם בלי השתייה מהיין.
באשר לשאלת קידוש במקום סעודה ייתכן שביום הכיפורים אין אפשרות לקבוע סעודה. דהיינו, גם מי שאוכל בהיתר מבצע מעשה אכילה, אך הוא לא יושב ל"סעודת יום הכיפורים". אם נפרש שהדרישה לקידוש במקום סעודה היא דרישה מדאורייתא (הדבר נתון במחלוקת ראשונים, ואכמ"ל), הרי שביום הכיפורים, כשאי אפשר לקבוע סעודה, אי אפשר לקדש.
קידוש ביום כיפור שחל בשבת
כפי שציינו לעיל, להלכה נפסק שאין מקדשים ביום הכיפורים. המשנ"ב הביא דברים אלה להלכה, אך העיר בשעה"צ: "ועיין ברע"א". כווונת שעה"צ להערתו של רע"א ביחס לקידוש ביוה"כ שחל בשבת:
"וגם אינו צריך לקדש; אפשר דזהו רק ביוה"כ דעלמא כיון דקידוש יו"ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביום הכיפורים. אבל ביום הכיפורים שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש, ולהסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דרבנן, יש לומר דיצא ידי חיוב דאורייתא בהזכרת שבת בתפילה אם מכוין לצאת, ולגבי דרבנן הוי כמו יום הכיפורים דעלמא. וגם בזה יש לחלק דדווקא מצד יום הכיפורים לא תיקנו קידוש כלל, כיון דעל פי הרוב אינו יכול לאכול לא תקנו משום חולה לחוד. וגם שייך סברת שבולי הלקט, דלדידיה הוי כחול. משא"כ בחל בשבת דתקנת חז"ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה, ממילא גם שבת זה בכלל, וזה החולה חל עליו החיוב דשבת על כל פנים להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מהתורה, יש לומר דצריך לקדש. כנ"ל בעזה"י".
רע"א מתייחס להצעות השונות שהעלנו לעיל, אך מסיק שאם יום הכיפורים חל בשבת חייבים לקדש מצד קדושת שבת שביום זה. לא כל האחרונים קיבלו את הצעת הרע"א, אך הדברים מעניינים כשלעצמם.