במסגרת הלכות מדינה מתעוררות פעמים רבות שאלות הקשורות ליחס ההלכה כאשר לפניה עומדת סכנה הנוגעת לרבים. במאמר זה נביא חלק מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א, רבה הראשי של רמת גן, המנסה להתוות קו כללי בשאלות אלו.
כיבוי גחלת ברשות הרבים
נפתח את הדיון במקור שדשו בו הראשונים. הגמ במסכת שבת (מב.) מביאה מימרא של שמואל האומרת כי ניתן לכבות גחלת של מתכת אשר יש חשש כי תזיק את הרבים, אך גחלת של עץ אסור לכבות. הראשונים נתלבטו מה מקור ההיתר לכבות את הגחלת של מתכת, שהרי אם מדובר בפיקוח נפש, אף גחלת של עץ תותר, ואם מדובר בסכנת היזק סתם, אף גחלת של מתכת תיאסר[1]!
בה"ג תירץ כי ההבדל הוא ברמת הסיכון - גחלת של עץ מאדימה ואנשים יודעים להזהר, בעוד בגחלת של מתכת הבעירה אינה נראית כלפי חוץ. אך הרמב"ן עדיין התקשה - כיצד ייתכן לעבור על איסור דאורייתא שלא במקרה של פיקוח נפש?
על כן הוא מבאר ביאור מחודש ביותר - "ושמא כל היזק דרבים חשיב לי כסכנת נפשות". לכאורה קשה להבין דין זה: מדוע אנו מתירים איסור דאורייתא, והרי ניתן למנוע את ההיזק בדרכים אחרות אשר אינן כרוכות בחילול שבת, כגון העמדת שומר שיזהיר את הרבים? גם בבית פרטי עשוי להתרחש מקרה דומה, כגון כאשר נותר בבית מגהץ לוהט אשר שכחו לכבותו לפני כניסת השבת. מגהץ זה מהווה סכנה לבני הבית, אך אין ספק שלא נוכל להתיר להם לכבותו בשבת, אלא נדרוש מהם להעמיד שומר או לנעול את החדר בו נמצא המגהץ.
אולם, במקום בו נמצא ציבור גדול, בדרך כלל אי אפשר להבטיח שמירה מוחלטת. גם אם נעמיד שומר, עדיין מישהו עלול לבוא מכיוון בלתי צפוי ולהינזק מהגחלת. במיוחד אם ניקח בחשבון את הימצאותם של ילדים ברשות הרבים, מסתבר שהדרך היחידה למנוע בצורה מוחלטת את הסכנה היא לכבות את הגחלת. כאשר אנו עוסקים בפיקוח נפש ציבורי, יש צורך לבחון את המציאות בהשקפה מקיפה ובקנה מידה רחב יותר, וגם ספקות וחששות רחוקים הופכים לסכנה ממשית המתירה איסורים דאורייתא.
נמחיש עניין זה על ידי דוגמה ממקרה של קצר חשמלי בשבת. אם הקצר הוא בבית פרטי, הרי ברור שאין כאן פיקוח נפש ואסור לתקנו. כך גם כאשר מדובר על קצר בשכונה שבה מתגוררות חמישים משפחות, אם בדקנו וראינו שבכל הבתים אין אף חולה שזקוק לחשמל. אולם, כאשר הקצר הוא בעיר גדולה, המצב הוא שונה. כיוון שמדובר במספר רב של אנשים, ישנה סבירות גדולה שביניהם נמצאים גם חולים הזקוקים למכשירים חשמליים (כגון חולה אסטמה וכדו). במציאות כזו אי אפשר לקחת את הסיכון שבניתוק החשמל, אלא יש לתקן את התקלה בשבת, ואפילו אם לא ידוע לנו בוודאות על קיומו של חולה כזה.
כך גם בנוגע לפעילות של מד"א בשבת: בהחלט ייתכן שרוב הקריאות לניידת של מד"א בשבת אין בהן משום פיקוח נפש. אולם, מבחינה סטטיסטית בכל שבת יש לפחות קריאה אחת שיש בה פיקוח נפש! ככל שהציבור הוא גדול יותר, ההסתברות למקרים של פיקוח נפש הופכת לגדולה ומוחשית יותר.
על פי יסוד זה, כי מול ציבור גדול יש לקחת מקדמי בטיחות גדולים בהרבה, ולהחשיב את הדבר כפיקוח נפש ממש, ניתן לבאר דין נוסף.
מלחמה
הרמב"ם בפרק השני מהלכות שבת עוסק בדיני פיקוח נפש. בהלכה כ"ה פוסק הרמב"ם שבמלחמה שהתחילה לפני שבת, מותר להמשיך ולהילחם גם בשבת:
"צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות; מפי השמועה למדו: עד רדתה - ואפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת"
הרמב"ם מבסס הלכה זו על מקור מיוחד - "עד רדתה". לכאורה פשוט שמותר להמשיך במלחמה מדין פיקוח נפש, שהרי ברור שיש סכנת נפשות בהפסקת המלחמה כאשר היא כבר בעיצומה (ואפילו אם תחילת המלחמה הייתה כמלחמת רשות). מדוע אם כך נזקק הרמב"ם למקור מיוחד להיתר זה, ואיננו סומך על המקורות המוכרים להיתר הכללי של פיקוח נפש בשבת?
ייתכן שהרמב"ם רצה ללמדנו שפיקוח נפש ציבורי הוא שונה מפיקוח נפש ברמת הפרט. גם אם החשש הוא רחוק, וביחס ליחיד לא די בו כדי לדחות את השבת, כאשר מדובר בפיקוח נפש ציבורי יש להביא בחשבון שיקולים נוספים בראייה רחבה יותר, וגם ספקות רחוקים מספיקים כדי שהשבת תידחה. על כן, אף אם ניתן לעצור את המלחמה באופן שלא יהיה פיקוח נפש ברור, הרי שמפני סיכון רחוק לרבים צריך להמשיך ולהלחם במחיר חילול השבת.
כיוון שהמלחמה נוגעת לציבור כולו, יש צורך בראייה רחבה יותר של המציאות, וההיתר לחלל שבת יהיה קיים גם אם כרגע אין אנו רואים לפנינו פיקוח נפש לאדם מסוים. זהו החידוש שלמד הרמב"ם מהפסוק "עד רדתה", שאותו לא ניתן ללמוד מההיתר הרגיל של פיקוח נפש. וזהו גם הבסיס להיתר לצאת למלחמה על עסקי ממון באזורי הספר.
הלכה למעשה בתקופתנו
הכלל העולה מדברינו הוא, שבציבור יש צורך בראייה כוללת ומקיפה יותר, וההיתר משום פיקוח נפש יהיה רחב יותר מאשר ביחיד. דוגמה לדבר היא בעניין מחלות שונות. אדם רגיל החולה במחלת השפעת, איננו נמצא בסכנת נפשות. אולם, כאשר יש מגפה של שפעת, הרי שביחס לציבור רחב זהו מצב של פיקוח נפש, שכן בתוך כלל הציבור נמצאים גם ילדים וזקנים העלולים להגיע לידי סכנה. מצב דומה התעורר לפני מספר שנים בפרשת רמדיה. סביר להניח שתינוק יחיד הניזון מרמדיה צמחית איננו נמצא בסכנה קרובה של פיקוח נפש. אך ביחס לציבור כולו יש כאן בוודאי פיקוח נפש, שהרי מתוך הציבור הגדול מישהו מן הסתם ייפגע.
עיקרון זה הוא העומד בבסיס ההיתר לקיים את פעילות המשטרה בשבת, אף שתפקידה איננו נוגע תמיד לעניינים של פיקוח נפש ישיר (עיין במאמרו של הרב ישראלי בעמוד הימיני סי י"ז בעניין בטחון הפנים בשבת).
כאמור, עיקר הדיון בעניינים אלה התחדש בתקופתנו, כאשר אנו מקיימים חיים ציבוריים במדינת ישראל. בגלות החיים התנהלו ברמה פרטנית יותר, וההלכה הציבורית הייתה פחות מעשית. אך גם בגלות שאלות מסוג זה התעוררו. כך לדוגמה בעניין כיבוי שרפות בשבת. על פי דין הגמרא, אסור לכבות שרפה בבית פרטי, כיוון שאין בה פיקוח נפש. אולם, הפוסקים התירו לחלל שבת במצב כזה במקום ציבורי, מחשש שהשרפה תתפשט לבתים נוספים ותביא לידי סכנה, וכן מחשש שהגויים יאשימו את ישראל בשרפה ויפרעו בהם.
סוגיה נוספת היא הפעלת חשמל בשבת. אמנם לכל בית חולים יש גנראטור, אך בהיקף ציבורי אי אפשר להשאיר מדינה שלמה בשבת ללא אספקת חשמל. תמיד יהיו חולים הזקוקים למכשירים רפואיים, או תינוקות אשר יש לשמור את מזונם במקרר, וניתוק החשמל בשבת מהווה פיקוח נפש ביחס אליהם.
כידוע, החזון איש לא התיר להשתמש בחשמל מתחנות הכוח בשבת. אך חשוב להדגיש, שאיסור זה לא נבע משלילת העיקרון של פיקוח נפש ציבורי. אדרבה - החזון איש עצמו התיר לבשל אוכל לתינוק בשבת, מחשש שאוכל אשר יעמוד מערב שבת ללא קירור יתקלקל ויגרום נזק לתינוקות בודדים, כלומר - חשש לפיקוח נפש ציבורי. טעם האיסור להשתמש בחשמל בשבת לדעת החזון איש היה חילול ה, כיוון שבמציאות בשטח מתבצעת בתחנות הכוח פעילות מעבר למינימום הנדרש לצורך פיקוח נפש.
[1] לא ניכנס כאן לשאלת מלאכה שאינה צריכה לגופה ודין גחלת של מתכת אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. לצורך הדיון נניח כי מדובר באיסור דאורייתא גמור, וכפי שהבין בה"ג שיובא להלן.