בכל מערכת חוקים מורכבת, כמעט בלתי אפשרי למנוע סיטואציות שבהן נוצרת התנגשות בין שני חוקים או ערכים מסוימים. גם בתורה אנו נתקלים לא מעט בתופעות כאלה, אך פיתרון הבעיה מונח בצידה; התורה טרחה להציב בפנינו סידרה של כללים שבעזרתם נוכל לקבוע את סדר העדיפויות שלנו, לדוגמה: כלל נקוט בידינו ש"עשה דוחה לא תעשה", דהיינו - כאשר לפנינו מצוות עשה, עלינו לקיימה על אף שקיומה נאסר מחמת איסור לאו. דוגמה מובהקת לכך מצינו במצוות ציצית, שכן למרות שישנו איסור ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים (שעטנז), בציצית הדבר מותר (עיין יבמות ד.).
כלל נוסף שאף הוא קובע סדר עדיפויות, מופיע בגמ במסכת פסחים: "יבא עשה דפסח שיש בו כרת, וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת" (נט.). סוגיה זו עוסקת בזמן הקרבתו של קרבן הפסח. באופן עקרוני זמן ההקרבה של כל הקרבנות הוא בין קרבן התמיד של הבוקר לזה של בין הערביים, דין זה נקרא - עשה דהשלמה. יוצא מן הכלל הוא קרבן הפסח שמוקרב לאחר תמיד של בין הערביים, הנימוק לכך הוא שבמצוות קרבן הפסח ישנו חיוב כרת ולכן היא חמורה יותר ודוחה את עשה דהשלמה.
לכאורה לפנינו שני כללים פשוטים:
א. מצוות עשה עדיפה ממצוות לא תעשה.
ב. עשה שענשו חמור עדיף מעשה שענשו קל.
אך נראה ששני הכללים הללו שונים בתכלית, והם מייצגים שני מודלים שונים של פתרון ההתנגשות בין מצוות שונות. ראשית נציב בפנינו שאלה פשוטה: כידוע העונש על עבירת לאו הוא חיוב מלקות, בעוד שעל ביטול מצוות עשה אין בי"ד מענישים כלל.[1] על פי הכללים הנ"ל ולאור נתון זה, דווקא הלאו החמור יותר היה צריך לדחות את העשה ולא להיפך. שאלה זו הובילה את רב נסים גאון (שבת קלג.-קלג:) למסקנה הבאה:
"כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה, שבעת שאירע חיוב מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיים הציוי שהוא עשה, ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה... שהאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת, וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה".
רב נסים גאון קובע, שהכלל "עשה דוחה לא תעשה" אינו מדויק מבחינה לשונית. לדבריו לא מדובר בהעדפת העשה במצב של התנגשות חזיתית בין מצוות העשה והלאו, אלא שמראש כאשר התורה קבעה את הלאווים השונים, היא הגבילה אותם למקרה שאין באותה סיטואציה מצוות עשה. כביכול כתוב בתורה: לא תלבש שעטנז אלא אם כן אתה מקיים מצוות ציצית, וכן: לא תישא את אשת אחיך, אלא אם כן היא זקוקה לייבום. כעת ברור, מצוות העשה אינה דוחה את הלאו, אלא שבמציאות הזו הלאו כלל לא נאמר, וממילא אין זה משנה שאיסור הלאו במהותו חמור יותר מאי-קיום של מצוות עשה.
הכלל השני שהצגנו הנוגע לסדר העדיפות הפנימי של מצוות עשה, שונה לחלוטין. כאן כבר מדובר במפגש חזיתי בין שני מצוות ולכן ברור שהשיקול המכריע יהיה חומרתן.[2]
שבת ופיקוח נפש
כעת נבחן תחום נוסף שבו מתעוררת שאלה דומה. דין פשוט הוא שניתן לחלל את השבת על מנת להציל חיים, התנאים אמנם נחלקו במקור הדברים (יומא פה.-פה:), אך ביסודו הדין פשוט. לאור הדברים הנ"ל עלינו לברר את סוג הדחייה, האם לפנינו מודל דומה לזה של "עשה דוחה לא תעשה", ואף כאן נאמר שלא ציווה הקב"ה על השבת כאשר לפנינו סכנת חיים. או שמא נאמר שהשבת היא מצווה שקיימת תמיד, אלא שערכם של החיים עולה על ערך השבת ולכן במציאות של התנגשות בין השניים השבת נדחית, וכעין דין עשה חמור הדוחה עשה קל.[3] נראה שבשאלה זו נחלקו הראשונים. הרא"ש (יומא פ"ח, סי"ד) כותב כך:
"שאלו את הראב"ד ז"ל: חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת, כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבלה משיעברו אחרים על איסור סקילה".
השאלה שנשאל הראב"ד הייתה האם עדיף להאכיל את החולה בשר של נבלה, או שמא עדיף לשחוט בהמה בשבת ע"מ להאכילו. בהמשך הדברים מובאת דעתו של המהר"ם מרוטנבורג הסבור שעדיף לשחוט את הבהמה בשבת. הוא מבסס את דבריו על כך שאמנם השחיטה היא איסור סקילה, אך כאשר אנו ניצבים בפני סכנת חיים הרי שהשבת דינה כיום חול לכל דבר, ובלשון חז"ל: שבת הותרה אצל פיקוח נפש. לכן חומרת האיסורים אינה רלוונטית כלל, ועדיף שאדם יאכל בשר שחוטה מאשר בשר נבלה. הפסיקה של המהר"ם נשענת כמובן על ההנחה שבמצב של פיקוח נפש השבת בכלל לא נאמרה. אף הרשב"א תולה את השאלה באופי דחיית השבת: אם השבת הותרה אצל פיקו"נ (כדברי המהר"ם) אזי עדיף לשחוט, אולם אם השבת דחויה אצל פיקו"נ, ואכן קיימת התנגשות חזיתית בין שני הערכים, הרי שנאכיל את החולה בשר נבלה ולא נעבור על איסור סקילה. נטייתו של הרשב"א היא שיש להעדיף להאכילו בשר נבלה ולא לדחות את השבת, וזאת כאמור, בניגוד לדברי המהר"ם.
אמנם ניתן לכפות על קיום המצוות, אך ביטול המצווה אינו גורר אחריו עונש.
באופן זה ניתן אף לבאר הבדל נוסף בין שני הכללים: הכלל ש"עשה דוחה לא תעשה" כפוף לכך שמצוות העשה תתקיים בו בזמן שיתבטל הלאו. תוס בפסחים (נט. ד"ה אתי) שואלים, כיצד עשה של קרבן פסח דוחה את עשה דהשלמה, והרי בעת הדחייה לא מתקיימת מצוות הפסח (שהרי המצווה מתקיימת רק באכילתו בלילה). תירוצו של ר"י הוא, שדווקא בדין עשה דוחה לא תעשה קיימת דרישה זו, שכן הלאו חמור מהעשה, אך עשה חמור דוחה עשה קל אף אם קיים ביניהם פער זמן. לפי דברינו תשובתו של ר"י מתמקדת בדיוק בחילוק שהצענו לעיל: כדי שעשה ידחה לאו, הרי שהם צריכים להתקיים ברגע אחד כך שנאמר שבעת קיום המצווה הלאו בכלל אינו קיים. אך דחייתו של עשה קל מפני עשה חמור היא דחייה מזן שונה, הסברה הפשוטה היא שנעדיף את קיומו של העשה הקל, ללא קשר לפער הזמנים.
ייתכן שהדבר תלוי בלימודים השונים המובאים במסכת יומא, לכך שפיקו"נ דוחה שבת, ואכמ"ל.