נוסח הברכה
הגמרא במסכת פסחים (ז.-ז:) עוסקת בשאלה מהו הנוסח הנכון לגבי ברכת ביעור חמץ, האם עלינו לברך "על ביעור חמץ", או שמא "לבער חמץ". ההצעה שעלתה בראשית הסוגיה היא, שברכה המנוסחת ב- "על" מתייחסת לעבר, ומאחר ואנו מברכים לפני הביעור, הרי שעלינו לברך בלשון "ל". אמנם מסקנת הסוגיה היא שאין הבדל בין הניסוחים ושניהם מתייחסים לפעולה שטרם התבצעה, לפ"ז באמת שני הנוסחים מקובלים להלכה.
אולם, ממסקנת הסוגיה משתמע שלמעשה הברכה הראויה היא בלשון "על": "והלכתא על ביעור חמץ". אך תוס' על אתר (ד"ה והלכתא) מבארים שאין זו כוונת הדברים, אלא שהגמ' מחדשת לנו שניתן לברך אפילו בלשון "על".
ברם, רוב הראשונים הבינו את מסקנת הסוגיה כפשוטה, וסברו שאכן ישנה משמעות לשוני בנוסח הברכה, והברכה הראויה היא "על ביעור חמץ".
הקושי העיקרי שאיתו מתמודדים הראשונים הוא בסיווג הברכות השונות: אם אכן אנו מקבלים את ההנחה שישנה סיבה שחלק מהברכות נאמרות בלשון "על" וחלקן בלשון "ל", הרי שעלינו למצוא את ההגדרה המדויקת על פיה יש להחליט מהו הנוסח הראוי של כל ברכה. אך מאחר וישנן מספר רב של ברכות, הרי שהמשימה הזאת אינה פשוטה בכלל, וכפי שכבר כתבו בעלי התוס': "ויש טעם בברכות, ור"י לא מצא טעם לכל הברכות" (ד"ה והלכתא).
הרמב"ן מנסה לעשות את מה שהר"י לא הצליח, והוא מציע הגדרה אפשרית לנוסח הברכות. במסגרת הדיון שלו בנושא, נראה כי עולות הבנות יסודיות באופי מצוות נר חנוכה.
הגדרת הרמב"ן
שיטת של הרמב"ן היא שכל המצוות שניתן לעשותן לכתחילה ע"י שליח הרי שברכתן בלשון "על". לכן ביעור חמץ, שחיטה ומילה שהן מצוות שהאדם עושה ע"י שליח הרי הוא מברך עליהן בלשון "על". לעומת זאת, מצוות כגון סוכה ותפילין שלא ניתן לעשותן ע"י שליח ברכתן ב- "ל". אלא שכצפוי הגדרה זו נתקלת במספר קשיים מברכות שונות, אחד הקשיים שאיתם מתמודד הרמב"ן הוא מצוות הדלקת נרות חנוכה:
"וא"ת הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה, ואתמר בפ' במה מדליקין (כ"ג א') דצריך לאישתתופי בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו, ועוד כיון שהרואה נמי מברך ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה בלמ"ד".
הרמב"ן מקשה על דבריו ממצוות החנוכה, שהרי המצווה נעשית ע"י בעל הבית שהוא שליח של כל בני הבית, ובכל זאת מברכים עליה בלשון "ל" שלדעת הרמב"ן זו היא הלשון המגדירה מצוות שאינן נעשות ע"י שליח. הרמב"ן מתרץ את דבריו בשני תירוצים, אולם שניהם קשים וזוקקים ביאור.
נר חנוכה - מצווה בתוצאה
תירוצו הראשון של הרמב"ן הוא, שאמנם מצוות החנוכה נעשית בידי אדם אחד המדליק עבור כל בני הבית. אולם, הנר שאותו הוא מדליק צריך להיות שייך לכל בני הבית. כך הדין אף באכסנאי המתארח במקום מסוים, שעליו להשתתף עם בעל הבית בפרוטה וכך הוא רוכש בעלות על הנר. אך תירוץ זה אינו מובן, שהרי אם מצוות ההדלקה נעשית ע"י שליח, מה משנה העובדה שהנר עצמו צריך להיות שייך לכל אחד ממקיימי המצווה, הרי בסופו של דבר המצווה אכן נעשית בידי השליח וצריכה להיות ברכתה בלשון "על"?
אלא שכנראה שכוונת הדברים נוגעת לאופי מצוות הדלקת הנרות. ישנן מצוות שעיקרן הוא תוצאת המצווה ולא המעשה עצמו, דוגמה מובהקת לכך היא מצוות מעקה, אין המצווה עשיית המעקה אלא דווקא התוצאה שקיים מעקה לבית. במצוות שעיקרן בתוצאה הרי שזהותו של עושה המצווה אינה רלוונטית, שהרי בונה המעקה אינו מקיים את המצווה עבור בעל הבית, אלא בעל הבית הוא מקיים המצווה בכך שנעשה מעקה לגגו. גם בנוגע למצוות נר חנוכה ניתן להבין שהמצווה איננה מעשה ההדלקה כשלעצמו, אלא דווקא התוצאה שישנו נר דלוק בבית היא עיקר המצווה ובכך נעשה 'פרסומי ניסא'. אחת ההוכחות להבנה מעין זו היא הדרישה להשתתפות ממונית בנר, שהרי מדוע לא יכול האכסנאי למנות את בעל הבית לשלוחו אלא עליו לרכוש בעלות בנר עצמו? מסתבר שדרישה זו נובעת מכך שהמצווה מתקיימת לא במעשה ההדלקה אלא בפרסום הנס המתרחש בעקבותיה, וע"מ להיות חלק מאותו פרסום נדרשת בעלות מסוימת בנר. לאור הבנה זו ברורה טענת הרמב"ן - בעל הבית אינו שליח המקיים את המצווה עבור שאר בני הבית, אלא כל אחד מהם מקיים את המצווה בעצמו מתוקף היותו חלק מהבית. כראיה לגישה זו מציין הרמב"ן את דין האכסנאי החייב להשתתף בפרוטה עם בעל הבית, דרישה זו מוכיחה שאכן מדובר במצווה שעיקרה בתוצאה. ומאחר ואין המצווה מתקיימת ע"י השליח, הרי שעל מצווה זו מברכים בלשון "ל".
ברכתו של הרואה
עד כה הרחבנו בביאור תירוצו הראשון של הרמב"ן והשלכותיו המשמעותיות על אופי המצווה. בתירוצו השני טוען הרמב"ן שמאחר ואף הרואה נרות חנוכה צריך לברך (רק בתנאי שבאמת אין לו בית משלו), הרי שתקנו את הברכה בלשון "ל". תירוץ זה הוא לכאורה פשוט יותר, שהרי מצוותו של הרואה נרות חנוכה אינה יכולה להתבצע ע"י שליח, וממילא על מצווה זו נברך בלשון "ל". ומאחר וחכמים לא רצו לחלק בין אנשים שונים, לכן נקבעה ברכת הנרות בלשון "ל" אף כאשר מדובר באדם המדליק בפועל את הנרות. אך בעיון נוסף נראה שהדברים קשים אף יותר, שכן הרואה נרות חנוכה מברך רק ברכת 'שעשה ניסים' וברכת 'שהחיינו', וא"כ ברכת הרואה בכלל אינה קשורה לנושא שלנו שהוא ברכת 'להדליק נר של חנוכה' (וכן העיר הגאון ר' איסר זלמן מלצר בהערותיו על הרמב"ן). מעבר לכך, הרי עיקר המצווה היא ההדלקה בביתו, והיה מן הראוי שתהיה ברכה זו בלשון "על" (מאחר ויכולה להיעשות בידי שליח) וברכת הרואה תיגרר אחריה.
לכן נראה, שאף כאן דברי הרמב"ן נוגעים לאופי המצווה. העובדה שהרואה מברך על הנרות מוכיחה, שבמסגרת מצוות ההדלקה נכללת אף ראיית הנרות. אמנם הראייה אינה מעכבת בדיעבד, אולם נראה שיש בראייה רובד נוסף של קיום המצווה.[1] מאחר שכך, הרי שאמנם מעשה ההדלקה עצמו נעשה ע"י שליח, אולם הרובד הנוסף של המצווה שהוא ראיית הנרות אינו יכול להתבצע ע"י שליח. ומאחר ולא כל המצווה יכולה להיעשות ע"י שליח הרי שהברכה היא בלשון "ל".[2]
[1] ערוה"ש (סי' תרע"ו סק"ב) אכן פוסק שיש להשתדל ולראות את הנרות. אולם המאירי במסכת שבת סבור שכל ברכת הרואה היא רק ברכת השבח, ולכן נראה שלדעתו הראייה איננה רובד נוסף של קיום המצווה.
[2] יש לדייק בלשון הרמב"ן, כאשר הוא מגדיר מתי מברכים על ברכה בלשון "על" הוא כותב: "ואני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחלה על ידי אחר כגון ביעור קבועה בעל". ע"מ שנוסח הברכה יהיה "על" לא מספיקה העובדה שניתן לבצע את המצווה בידי שליח, אלא שמינוי השליחות יהיה "לכתחילה". מאחר ולכתחילה חידש הרמב"ן שנדרשת אף ראיית הנרות, הרי שאין המצווה נעשית לכתחילה ע"י שליח.