ייהרג ואל יעבור בג' החמורות
פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה - זאת אומרת שאדם אחד המאוים ע"י אדם אחר שימות אם לא יחלל שבת, מותר לו לחלל שבת ולא להיהרג. אך ישנן שלוש עבירות חמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". כלומר, אדם מחויב למסור את נפשו על עבירות הללו.
מצינו כמה ראשונים שנחלקו בפרטי הלכה זו. בעל המאור סובר שצריך להיהרג ולא לעבור בג' עבירות חמורות רק במקרים בהם האדם האונס מכווין להעביר ישראל על הדת, אבל להנאת עצמו של האונס, כגון שאדם מאיים על יהודי שיבעל ערווה לצרכי הנאתו העצמית - איננו צריך למסור את נפשו אלא יעבור ולא ייהרג. אך הרמב"ן במלחמות שם חולק וכותב, שאף כשכופהו להנאת עצמו, אסור לעבור וצריך למסור את נפשו.
ניתן לומר שנקודת המחלוקת בין הרמב"ן לבעל המאור היא מה היסוד המחייב בג' עבירות הללו. בעל המאור סובר שהיסוד המחייב הוא חילול ה' ולכן במקרים בהם האונס מתכוון להנאת עצמו ממילא אין כאן חילול ה' ולכן מותר אף בג' חמורות לעבור ולא להיהרג. לעומתו, סובר הרמב"ן שעבירות הללו לא נאסרו מטעם חילול ה' אלא הם נאסרו מפני חומרת עצמן.[1] ולכן, אף במקרה של הנאת עצמן, שאינו מתכוון להעבירו על המצוות, אסור לעבור וצריך למסור את נפשו.
ניתן להציע נפ"מ למחלוקת זו. אדם היכול לברוח מהאונס ולצאת מן הסכנה, האם מחויב הוא לעשות כן? לפי הרמב"ן הסובר כי היסוד המחייב מסירות נפש הוא חומרת החטא, פשיטא שצריך לברוח מלעמוד במצב זה, כי כל ההיתר להיהרג הוא כדי שלא יעבור על העבירות הללו, אבל בזמן שיכול למנוע עצמו מכך ודאי שמחויב להישמט. אך לדעת בעל המאור, הסובר שהיסוד המחייב בג' חמורות הוא מצד קידוש ה', הוא מקדש שם שמיים במותו ולכן, ניתן לומר שאין הוא מחויב לברוח, שהרי ע"י זה יפסיד את חלקו מלהיות בין מקדשי שם שמיים.
הרשות למסור את הנפש במקום שאין חובה
עוד נחלקו הראשונים בדין יעבור ואל ייהרג, האם הוא חובה ואסור לו למסור את נפשו או שמא זה רק רשות ואם ירצה יוכל למסור את נפשו. התוס' (ע"ז כז:) כתבו: "ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי". אבל הרמב"ם (פ"ה הל' יסודי התורה ה"ד) חולק על הנ"ל וכותב: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".
לגבי פסיקת ההלכה, הש"ך פסק במחלוקת הראשונה, לגבי הנאת עצמו, כבעל המאור. ז"א אדם לא צריך למסור את נפשו בג' עבירות חמורות כאשר האונס עושה זאת להנאת עצמו. הש"ך מנמק את דבריו בכך שספק נפשות להקל. אך לגבי המחלוקת השנייה בנושא של יעבור ואל ייהרג האם זה רשות או חובה, פסק השו"ע שאם ירצה להחמיר על עצמו ולהיהרג רשאי. תרומת הדשן מנמק את הפסק וטוען, שאמנם בדרך כלל ספק נפשות להקל, אך כאן לעניין קידוש ה' שלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל, לא לומדים זאת משאר ספיקות ולכן הולכים לחומרא. אך זה קשה, מדוע הש"ך פסק וטען שנלך אחר הכלל של ספק נפשות לקולא, למרות שיש כאן קידוש ה', אך לעניין מסירות נפש במקום שאין חובה פסקנו שהולכים לחומרא בגלל חשש קידוש ה', למרות הכלל של ספק נפשות להקל?
ספק קידוש השם וקידוש השם וודאי
המנחת אשר בספרו מביא שאלה זו ומיישב דברי הש"ך. הוא טוען שדברי הש"ך לגבי קידוש ה', שיש להחמיר בספק נפשות, זה רק במקרה ובוודאי יתקדש שם שמיים ע"י מעשהו. ז"א כאשר האדם ייהרג ולא יעבור למרות שהתורה התירה לו לעבור, הוא מקדש שם שמיים ולכן פסק שקידוש ה' גובר על הכלל של ספק נפשות להקל. אך במקרים בהם יש בכלל ספק אם יש כאן קידוש ה', כמו במקרה של אונס להנאת עצמו, ששם יש מחלוקת כאמור, האם העבירה היא מצד קידוש ה' או מצד חומרת עצמן, בזה אמרינן ספק נפשות לקולא. ולכן, במחלוקת הרמב"ם והתוס' האם רשאי למסור את נפשו אפילו כשאינו מחויב, פסקנו שדינו להחמיר כיון שמדובר שכופין אותו על מנת להעבירו על הדת וודאי שיקדש שם שמיים במותו. אבל במחלוקת בעל המאור והרמב"ן, אם מתכוונים להנאת עצמם אם חייב למסור את נפשו, בזה פסקנו להקל שאפשר שאין כאן בכלל קידוש ה'.
[1] עבודה זרה נאסרה מהפסוק: "ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא:) ; שפיכות דמים נלמד מסברה: "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי" ; וגילוי עריות נלמד מההיקש לשפיכות דמים.