חיוב נזק – חוב ממוני או חובה לתיקון?
נתאר לעצמינו מקרה: דוד מנפץ שמשה במכוניתו של שאול, ובבית המשפט דורש שאול שדוד יתקן את מכוניתו. דוד אומר שאינו מחוייב לתקן את המכונית, אולם הוא מוכן בחפץ לב לשלם את הנזק שנגרם. עם מי הדין?
בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים: המגיד משנה (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב) כתב שאין ביד התובע לתבוע את תיקון החפץ הניזוק ואילו דעת הש"ך (חושן משפט סי' צה ס"ק יח) היא שאכן יכול התובע להכריח את הנתבע לתקן את החפץ.
יסוד שאלה זו נעוץ בשאלה מהותית יותר: כאשר אדם מזיק, מהו החיוב שהוא מתחייב כלפי הניזק - האם חיובו של המזיק הוא לשלם את ההפסד הממוני שגרם לניזק, או שמא המזיק מתחייב לניזק להשיב את המצב לקדמותו, כלומר לתקן את הנזק שנגרם.
בנוגע למקרה שהעלינו מקודם - אם נבין שכל חיובו של המזיק הוא ממוני, הרי שדוד מחוייב לשלם כסף ותו לא, אולם אם נבין שמוטל על דוד להשיב את המצב לקדמותו הרי שהוא מחוייב לתקן את המכונית. גישות שונות ישנן בנוגע לשאלה יסודית זו, והן משתקפות בכמה סוגיות במסכת בבא קמא.
אדם שהזיק קרקע
ישנה מחלוקת מעניינת בין הרמב"ם לראב"ד (הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב) במקרה הבא: ראובן טוען ששמעון הזיק את שדהו בכך שחפר שתי מערות בשדה של ראובן. שמעון טוען שהוא אכן חפר, אולם הוא אומר שמדובר במערה אחת בלבד. לכאורה, נראה כי מדובר במקרה קלאסי של מודה במקצת, בו אמרה תורה כי הנתבע צריך להישבע כדי לאמת את דבריו, ועל ידי השבועה הוא נפטר מחובת תשלום.
אולם, הרמב"ם פוסק שהנתבע נשבע שבועת היסת, כלומר שבועה מדרבנן, ואין כאן שבועת מודה במקצת. נימוקו של הרמב"ם הוא שאין נשבעים על הקרקעות. הדין שאין נשבעים על קרקעות הוא דין כללי, ויסודו הוא שבכל התורה כולה קרקעות מופקעות מדין שבועה.
הראב"ד חולק על הרמב"ם וטוען כי ישנו חילוק בין שני מקרים: אם ראובן תבע משמעון שיתקן את הקרקעות, אין שבועה של מודה במקצת, כיון שמדובר בשבועה על קרקע. אם ראובן תובע ממון משמעון, אז שמעון צריך להשבע שבועת מודה במקצת, שכן השבועה אינה על הקרקע אלא על ממון. כלומר, לדעת הרמב"ם בכל מקרה הדיון הוא על קרקע, גם אם הניזק אינו תובע את תיקון הקרקע אלא כסף. ההסבר לכך הוא שחובת המזיק בבסיסה היא לתקן את הנזק שגרם, וגם אם הוא משלם כסף, אז הכסף הוא רק תחליף לתיקון הנזק.
אם כן, יוצא שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה היסודית שהעלינו מקודם: לפי הרמב"ם חיובו של המזיק הוא להשיב את המצב לקדמותו, וממילא המזיק מחוייב בתיקון הקרקע. כיון שמדובר בקרקע, אז אין שבועה. לדעת הראב"ד יסוד החיוב הוא ממוני - המזיק מחוייב לפצות את הניזק על ההפסד הממוני ולכן התביעה מוגדרת כתביעה ממונית, ויש שבועת מודה במקצת. אם הניזק תובע את תיקון הקרקע ולא ממון, אז אכן מדובר בתביעה לתיקון הנזק, ולא לתשלום ממון, ולכן אז לא תהיה שבועה, שהרי אין נשבעים על קרקע.
האגרטל של חמוטל
חקירה יסודית זו עולה גם בדיון אחר. נדמיין לעצמינו מעשה שהיה: יונתן מנפץ לרסיסים את האגרטל יקר הערך של חמוטל, אגרטל שהיה שווה 300 ש"ח. כעבור חודש עובר יונתן בחנות לכלי בית והוא רואה את אותו אגרטל בדיוק, במחיר 100 ש"ח. האם רשאי יונתן לקנות את האגרטל החדש ולהחזיר אותו לחמוטל? האם הוא רשאי לשלם לה 100 ש"ח ולשלוח אותה לחנות לכלי בית, שם תוכל לקנות את אותו אגרטל אהוב בדיוק?
בשאלה זו דן המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סי' א). שאלה זו תלוייה בחקירה היסודית שהעלינו: אם נבין כי חיוב המזיק הוא פיצוי ממוני, הרי שהנזק הממוני היה 300 ש"ח, וזהו הסכום שיונתן חייב לשלם. לעומת זאת, אם נבין שיסוד החיוב הוא השבת המצב לקדמותו, הרי שגם בסכום של 100 ש"ח ניתן לתקן את הנזק ולהשיב את המצב לקדמותו.
אם כן, ראינו כי המחלוקת היסודית באופיים של תשלומי נזק - האם הם תשלומי ממון בעד ההפסד שנגרם, או שמא חובת המזיק היא השבת המצב לקדמותו - משפיעה באופן ישיר על שאלות מעשיות רבות.
מי יתן שלא נזיק ולא נוזק, ויהיו כל הלכות אלו כהלכתא למשיחא.