הגדרת האיסור, מן המקרא אל הגמרא
איסור תורה הוא להכשיל (במילים מודרניות: לשים רגליים) הולכי דרכים עוורים (אולי אף לכל מי שלא שם לב).
רש"י בפירושו על התורה מרחיב את האיסור אף לנותני מכשול מופשט – כלומר, לתת עצה שאינה טובה.
בתלמוד ובספרי ההלכה 'לפני עיוור' הוא איסור לגרום לביצוע עבירות. נראה שזה ביטוי מסויים להרחבת משמעות הפסוק כ'מכשול' רוחני, מופשט, כפי שמפרש רש"י.
הגבלת האיסור ע"י ר' נתן
בצד הרחבת האיסור, חז"ל מגבילים את האיסור במסכת עבודה זרה (דף ו ע"ב):
"והא תניא: אמר ר' נתן, מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח?
תלמוד לומר: 'ולפני עיוור לא תתן מכשול' ... הכא במאי עסקינן? דאי בתרי עברי דנהרא."
דברי ר' נתן, שנותן כוס של יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח עובר על איסור 'לפני עיוור' מצטמצמים למקרה שהנזיר או בן הנח נמצאים בצד אחד של הנהר, וכוס היין או חתיכת הבשר נמצאים בצד השני. העקרון, כפי שמבינים מפרשי התלמוד, הוא שהאיסור הוא רק במקרה בו מעורבות נותן המכשול הכרחית לביצוע העבירה.
כששניהם נמצאים בעבר אחד של הנהר, אין הנזיר או בן הנח זקוקים לאדם זה, ויכולים לבצע את העבירה בלעדיו. אבל, כשכל אחד נמצא בעבר אחר של הנהר, אין אפשרות לנזיר או לבן הנח לעבור על האיסורים בלי סיוע מצד אדם נוסף שנמצא בעבר השני של הנהר.
(יש להדגיש, שאפילו שאיסור תורה של 'לפני עיוור' אין כאן, בכל מקרה - במקרים מסויימים יש איסור 'מסייע ביד עוברי עבירה', שהוא מדרבנן, ואולי גם חיוב להפריש אותו מן העבירה.)
הבנת מהות האיסור
אולי משמעות הדברים שאמרנו היא, ש'לפני עיוור' הוא ייחוס מעשה העבירה, במידה מסויימת, לנותן המכשול. כלומר, שהאדם שמאפשר את יציאת העבירה אל הפועל, גם הוא שותף בעבירת ה'עיוור'.
הבנה זו לא כ"כ פשוטה, היות שדברי ר' נתן לעיל מתייחסים לאיסור יין לנזיר, ששייך רק לנזיר עצמו ולא לאדם הרגיל שמסייע בידו. ואולי בכל זאת, אותו פן של עבירה על מצוות הקב"ה באופן כללי, מתייחס גם לנותן המכשול.
אפשרות אחרת היא, שהאיסור יונק מערך הערבות ההדדית הכלל אנושית. הבנה זו קשורה יותר לפשט הפסוק, ולהקשרו הכללי בפרשת קדושים, כמצווה בין אדם לחבירו.
אפשרות זו לא פשוטה, לאור הגבלת האיסור ל'שני עברי הנהר' דווקא. אדם צריך לגלות אחריות כלפי זולתו גם במקרים שהלה היה יכול לבצע את העבירה בכוחות עצמו. איסור 'מסייע לדבר עבירה' והחובה 'להפרישו' מעבירה היו מקבלים תוקף דאורייתא.
ובכל זאת, אם נרצה להמשיך בכיוון זה, נוכל לומר, שאמנם האחריות האמיתית של האדם כלפי חבירו היא אין-סופית. אולם ההלכה מתאימה עצמה לרמה אנושית בסיסית יותר, ולא דורשת מהאדם בכל מקרה את הרמה הגבוהה ביותר, שהיא בבחינת 'מידת חסידות'.
נתינת מאכל למי שלא מברך
האפשרות השניה פותחת בפנינו אפשרות להבין פסיקה מחודשת של בעל ה'מנחת שלמה', הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל. הרמ"א פוסק שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום 'לפני עיוור' (שו"ע או"ח סי' קסג). ה'מנחת שלמה' דן ב-
"מי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצווה... חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתיה ולא לחשוש כלל לאיסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול', משום שאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא [=איסור קטן] כדי להציל אחרים מאיסורא רבה [=איסור גדול]... מכל מקום, בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיוון שאם לא ייתן לו לאכול הרי ייכשל האורח באיסור יותר גדול (שנאת התורה ולומדיה), נמצא שאין כלל שום עבירה, כיוון שאין שום נתינת מכשול – אלא אדרבה, יש כאן הצלה ממכשול גדול מאוד..."
ה'מנחת שלמה' אומר, שבמציאות ימינו בה כל נתינת מאכל לאדם שלא יברך היא בגדר 'לפני עיוור', יש בכל זאת לתת את המאכל כיוון שאין כאן נתינת מכשול אלא הצלה ממכשול גדול יותר – שאותו אדם ישנא את מי שלא נותן לו. ויותר מזה – מי שלא נותן, נמצא עובר על 'לפני עיוור'.
לפי ההבנה הראשונה, שנותן המכשול נחשב במידה מסויימת כעובר העבירה ממש, פסיקת ה'מנחת שלמה' אינה אפשרית – שהרי הוא עובר על איסור קטן כדי להציל אחרים על איסור גדול.
אולם, לפי ההבנה השניה שמדובר בערבות הדדית ואחריות כללית לגורלו של האחר, הרי שנתינת המאכל היא הביטוי היותר מתאים, בהקשר זה, למהות הציווי.
המשמעות היא, ש'לפני עיוור' הוא ציווי כללי, שהשאלה בכל מציאות נתונה שהאיסור שייך בה היא: האם במעשה זה קרבתי, או שמא ח"ו ריחקתי את הזולת מהקב"ה.