והם אומרים הוציאוה וכו' מאי טעמא? דדילמא מתה. למימרא דמת אסור במחנה לויה, והתניא: טמא מת - מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" - עמו במחיצתו ואמר אביי: שמא תפרוס נדה.
לפי הברייתא טמא מת מותר להכנס למחנה לויה, ולעומת זאת במשנה במסכת כלים (פרק א', ח') נאמר על החיל שהוא מקודש מהר הבית בזה שאין גוים וטמא מת נכנסים אליו. אמנם בתוספתא (כלים ב"ק א, ז) נאמר שהטמאים שנכנסו לחיל ולעזרת נשים פטורים, אך גם מלשון זו ניתן להסיק שהכניסה עצמה אסורה, אלא שאינם חייבים על כך מלקות.
הר"ש והרא"ש בפירושם למשנה בכלים מבארים שמדאורייתא נכנסים אפילו לעזרת נשים שהיא חלק ממחנה לויה, ורק מדרבנן אסורים להכנס משום מעלה שעשו חכמים.
לפי הרמב"ם בפירוש המשנה, מפורש הדבר בתוספתא, שכן לפי גרסתו נאמר בה: "החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, והטמאים שנכנסו לשם פטורים".
כך כותב המאירי בסוגייתנו, אך לפי חילוק זה יש לבאר את הדיון שבגמרא שבתחילה שואלת מדוע מוציאים את הסוטה וחוששים שתטמא את העזרה, הרי אם תמות אין בכך כלום שהרי טמא מת, ואף מת עצמו, מותר במחנה לויה, ועל כן הסיקה שהחשש הוא שמא תפרוס נידה שהיא כזבה האסורה במחנה לויה. נמצא איפוא שאין שום
איסור להשהות את המת בעזרת נשים, וקשה על מה שהתבאר שמדרבנן יש איסור, שאם כן אין שום שאלה על כך שמוציאים את הסוטה.
קושיה זו מקשים התוספות שאנץ בסוגייתנו ומתרצים שיש הבדל בין מי שאירעה לו טומאה בהיותו במחנה לויה, שאינו צריך לצאת משם אפילו מדרבנן, לבין מי שארעה לו טומאה בחוץ שאסור לו להכנס לשם.
תירוץ אחר מובא במאירי בשם התוספות שהגזירה על טמא מת שלא יכנס לעזרת נשים שבמחנה לויה קיימת רק כשקיים חשש שיבוא להכנס למחנה שכינה, מה שאין כן בסוטה שאין חשש כזה. הנצי"ב בספר מרומי שדה מסביר את תירוצו שבסוטה אין חשש כזה מפני שהיא מצידה אינה רוצה להכנס כלל, והלואי והיו פוטרים אותה גם מכניסה לעזרת נשים. על דבריו יש להעיר שבלאו הכי כל החשש בסוטה הוא שתטמא לאחר שתמות, ואולי זו גופא כוונת המאירי, שהגזירה מדרבנן חלה רק על טמא מת שמא יכנס למחנה שכינה, ולא על המת עצמו שאין לגביו חשש שיכנס למחנה שכינה, ולכן בסוטה ראוי היה להתיר לה לכתחילה להשאר אלמלא החשש שתטמא בטומאת נידה.
תירוץ נוסף מובא במאירי ובתוספות במסכת זבחים (לא, ב ד"ה ובטמאים) שהיתה לגמרא בסוגייתנו גרסה לפיה נאמר במשנה הוציאוה הוציאוה פעמיים, כלומר שיש למהר במיוחד להוציא אותה, וזה מובן רק אם יש חשש לטומאה דאורייתא, אך אם כל החשש הוא לאיסור דרבנן של טומאת מת בעזרת נשים לא היו צריכים למהר כל כך.
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, טז) כותב שאין טמא מת רשאי להכנס לחיל, והראב"ד בהשגה מעיר שזה מדבריהם. עם זאת ברור שאף הרמב"ם אינו מתכוון לומר שזהו איסור דאורייתא שהרי בהלכה יז הוא כתב במפורש שטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, וכך גם בהלכות ביאת מקדש (ג, ט) הוא כותב שטמא מת שנכנס לעזרת נשים, אף על פי שאינו לוקה - מכים אותו מכת מרדות.
בדברי הרמב"ם לא מבואר אם האיסור חל גם כשאין חשש שיכנס משם למחנה שכינה והאם הוא חל כשאירעה הטומאה כשהיה כבר בחיל או בעזרת נשים. אכן בהלכות סוטה )ג, טז( כותב הרמב"ם את ההלכה היוצאת ממסקנת סוגייתנו, שלאחר השקאת המים אומרים הוציאוה הוציאוה שמא תפרוס נידה. יש אומנם גרסה אחרת לפיה לא
נאמר פעמים 'הוציאוה', אך לפי הגרסה. שנאמר פעמיים יתכן שדעת הרמב"ם כתירוץ המאירי והתוספות, שהיו בהולים להוציאה מחשש טומאה דאורייתא, ולכן לא חששו שמא תמות אלא דוקא שמא תפרוס נידה.
כניסת טמא מת למחנה לויה - סוטה כ, ב
ברור בגמרא ובמפרשים בנושא טמא מת ומה דינו לגבי כניסה למחנה לויה.(מעובד ע"פ עבודות שנכתבו במכון הלכה ברורה)
