השבוע נעסוק במזיק הבסיסי ביותר: אדם.
מן הגמרא בב"ק ניתן להבין שאדם לעולם לא יפטר מתשלום עבור נזק שגרם:
"פצע תחת פצע - לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". (ב"ק כו:)
אולם, חלק מן הראשונים קבעו שיש לסייג את דברי הגמ' הללו, ופטרו מתשלום במצבים מסויימים של אונס. בשביל שנוכל לקבוע אימתי אדם חייב בנזקיו ואימתי הוא פטור, נצטרך לעמוד על אופיו של חיוב אדם המזיק.
דעת הרמב"ן
לדעת הרמב"ן (ב"מ דף פ"ב:) אדם מתחייב בנזק בכל מקרה, ואפילו במקרים שהאדם נאנס באונס גמור (למשל - סערה גדולה כאותה סערה של אליהו הנביא, אירוע שאפילו אליהו בכבודו ובעצמו לא ציפה לו). נראה, כי לדעתו סיבת החיוב של אדם המזיק היא אחריות מלאה של האדם על מעשיו: יתכן והאדם איננו אשם בכך שסערת אליהו באה והעיפה אותו על מכוניתו של השכן, אולם סוף סוף הוא זה שהזיק, ולכן ישלם.
הרמב"ן הניח שתי הנחות בסיסיות:
א. האדם אחראי על כל נזקיו.
ב. האדם מתחייב בתשלומין על כל אירוע שהוא אחראי לו.
אם נרצה לחלוק על מסקנתו של הרמב"ן, הרי שדי לנו בכך שנחלוק על אחת מהנחותיו. בדברי הראשונים מצינו מספר דעות החולקות על הרמב"ן - חלק מהן חולקות על ההנחה הראשונה, וחלק מהן החולקות על ההנחה השנייה.
דעת ריב"א
הריב"א (מובא בתוספות רבינו פרץ, ב"ק כז. ד"ה "ואמר רבה") כותב שאדם מתחייב על נזקיו כיון שלא היה לו להתעסק עם ממונו של אחר, ופשיעה זו היא גרמה לנזק, שכן אם לא היה מתעסק - לא היה מזיק את החפץ. כלומר, לפי הריב"א האדם אחראי רק על נזקים שנוצרו מתוך פשיעתו.
על פי סברה זו הריב"א סבור שאדם שהוטל עליו להתעסק בממונו של חבירו, כגון סבל שביקשו ממנו להעביר חביות ממקום למקום (מקרה שמופיע בב"מ פב:), יפטר מלשלם על נזקים שארעו באונס, כיון שבמקרה כזה האדם לא פשע בממונו של חבירו.
נראה שהריב"א חולק על הנחתו הראשונה של הרמב"ן, שכן לפי דברי הריב"א האדם איננו אחראי על כל נזקיו, אלא רק על נזקים שאירעו כתוצאה מפשיעה.
דעת תלמיד ר"ת והנימוקי יוסף
תלמיד ר"ת וה'נימוקי יוסף', חולקים על ההנחה השניה של הרמב"ן. לדעתם, קיים פטור מיוחד של התורה במקרים של אונס - "אונס רחמנא פטריה". פטור מיוחד זה נלמד מכך שהתורה פטרה מעונש אישה במקרה של אונס - "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב:כו). על פי דבריהם, יתכן שבאופן בסיסי אדם אמנם אחראי על כל מעשיו, אך הוא עדיין לא יתחייב לשלם עליהם, כיון שהתורה פטרה אותו.
הדרך השלישית
נראה שניתן להציע הבנה שלישית לחיוב אדם שהזיק באונס:
האדם חייב לא בגלל שהוא אחראי לשלם על כל נזקיו (כמו שסובר הרמב"ן) ולא בגלל פשיעתו (כדברי ריב"א) אלא פשוט בגלל שהוא עשה פעולה שיצרה נזק. אדם שאכל חזיר חייב מלקות לא בגלל שהוא אחראי להשלכות שקרו כתוצאה מכך ולא בגלל שהוא פשע, אלא פשוט בגלל שעשה פעולה אסורה. כך גם ניתן לחייב אדם שהזיק: האדם עשה פעולה מזיקה שתחייב אותו על כך בתשלומין.
ישנו הבדל מהותי בין הגישות שהצגנו עד כה לבין הגישה האחרונה: הגישות הראשונות רואות את גוף האדם כמזיק, ואת האדם עצמו כמתחייב עליו כשומר שפשע בשמירתו או כאחראי עליו. על פי הסברים אלו, חיוב אדם על נזקי גופו דומה לחיוב אדם בנזקי ממונו (למשל שור של אדם שהזיק) - ה"אדם" צריך לשלם עבור נזק ש"מישהו" גרם (ואכן, גם לגבי נזקי ממון עולה השאלה האם האדם חייב מדין פשיעה בשמירה או מדין אחראי). גישות אלו כנראה מסתמכות על דברי הגמרא (ב"ק ד.) "אדם - שמירת גופו עליו", כלומר ה"אדם" צריך לשמור על "גופו", וזהו יסוד החיוב.
לעומת זאת, הגישה האחרונה רואה את ה"אדם" עצמו כמזיק, כלומר ה'נפש' שבאדם היא הגורם המזיק.
שילוב הגישות
ניתן לקבל חלק מן ההבנות במקרים מסויימים וחלק מן ההבנות במקרים אחרים, כלומר במצבים מסויימים נתייחס לאדם עצמו כמי שהזיק, ובמצבים אחרים נתייחס לגופו כמי שהזיק, והאדם עצמו רק אחראי לכך.
דרך הביניים הזו עולה ברמב"ם:
"הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן, אפילו הכניסם ברשות, הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהן. ואם שברן בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, הרי זה חייב לשלם" (הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה ה).
הרמב"ם כאן חילק בין מקרה בו אדם שהזיק ברשותו בכוונה לבין אדם שהזיק ברשותו שלא בכוונה. כנראה שהרמב"ם חילק בין שני סוגי אדם המזיק: בסוג אחד אנו רואים את "עצמיותו" של האדם כמזיקה, ובסוג שני אנו רואים את גופו של האדם כמזיק:
כאשר האדם מזיק בכוונה, הרי עצמיותו של האדם הזיקה, ולכן הוא יתחייב לשלם אפילו כאשר הניזק נכנס שלא ברשות לתוך חצרו. כאשר אדם הזיק שלא בכוונה, לא ניתן לומר ש"עצמיותו" של האדם הזיקה, כיון שהוא כלל לא ניסה לעשות נזק זה, ולכן במקרה כזה הגורם המזיק הוא גופו של האדם. כאשר גופו של האדם הזיק הוא חייב לשלם רק כאשר הוא חייב לשמור על עצמו, וברשותו שלו עצמו אין האדם חייב בכך, ולכן הוא פטור.