אנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר, ובכל שנה צצות מחדש השאלות המוכרות: מה דינו של אדם ששכח לספור בלילה - האם הוא יכול להשלים את הספירה ביום, ואם שכח לספור גם ביום - האם יוכל להמשיך ולספור בברכה את שאר ימי הספירה?
בעיון הקצר שלפנינו, ננסה לראות את הדעות השונות שיש בפוסקים בשאלות אלו, את הסברות השונות והיסודות שעולים מדבריהם, ולבסוף נראה כיצד נפסקה ההלכה במקרים אלו.
בתוס בשני מקומות (מגילה כ: ד"ה כל הלילה; מנחות סו. סוד"ה זכר) אנו מוצאים מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם אדם שפספס ספירה של יום אחד יוכל להמשיך ולמנות את שאר הימים - דעת בעל הלכות גדולות (בה"ג) היא שלא ניתן להמשיך ולמנות את שאר הימים, ואילו תוס כותבים על כך כי "תימה גדולה היא ולא ייתכן", ולשיטתם ניתן להמשיך ולמנות כרגיל גם אם אחד הימים לא נמנה.
מהי נקודת המחלוקת שבין הראשונים? נראה כי ניתן להבין את המחלוקת שביניהם בשתי דרכי הבנה.
מצוה בכל יום או מצוה אחת כללית?
דרך אחת היא לומר כי תוס ובה"ג חלוקים בשאלה יסודית בגדרה של ספירת העומר - האם ספירת כל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, או שמא המצוה היא למנות את כל ימי הספירה ואין קיום מצווה עצמאי במנין יום אחד בלבד. לפי חקירה זו נוכל לומר כי דעת בה"ג היא שהמצווה היא מנין כל ימי הספירה, וממילא מי שפספס יום אחד כבר לא יוכל לקיים את המצווה, ואילו לדעת התוס בכל יום ויום יש קיום של מצווה נפרדת, והרי זה דומה לנטילת לולב שהיא מצווה שאנו מקיימים אותה בכל יום ימי הסוכות, וממילא מי שהחסיר יום אחד יכול להמשיך ולמנות כרגיל והרי הוא כמי שלא נטל לולב באחד מימי החג שוודאי שחובה עליו ליטול לולב ביום הבא.
ונדמה כי יש מן הראשונים שהבינו כך את שיטת בה"ג, ולפיכך הקשו עליו כיצד אנו מברכים בכל יום ויום על הספירה, והרי בספירת יום אחד אין קיום של מצווה! ברם נראה כי ניתן לתרץ את שיטתו של בה"ג ולהסביר שכיוון שמעשה המצווה מחולק לימים רבים, הרי שאע"פ שקיום המצווה הוא רק בהשלמת כל ימי הספירה, ברם הברכה נתקנה על מעשה המצווה ולכן אנו מברכים בכל יום ויום.
השלכה נוספת לחקירה הזו היא מהו דינו של אדם שנדר שלא לדבר באחד מימי הספירה, ונמצא כי אדם זה יודע בבירור כי לא יוכל לספור באותו יום ספירת העומר - לפי ההבנה שקיום מצוות ספירת העומר הוא רק בהשלמת כל ימי הספירה יצא כי אותו אדם לא יוכל לברך ולמנות כבר מתחילת ימי הספירה כיוון שהוא יודע בוודאות שלא יוכל להשלים את קיום המצווה, ואילו לפי ההבנה של תוס, שמצוות ספירת העומר מתקיימת בכל יום בנפרד, אין מניעה שאותו אדם ימנה ויברך בכל ימי הספירה לבד מיום נדרו.
השלמת הספירה ביום
ועל פי דרך זו רוצה לומר הגאון הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל (בספרו לאור ההלכה, מהדורת קול מבשר, במאמר בגדר תמימות בספירת העומר) כי בה"ג ותוס צועדים לשיטתם במחלוקת אחרת שיש ביניהם ביחס לשאלה האם אדם שהחסיר ספירה בלילה יכול להשלים ספירה זו ביום - דעת בה"ג שבדיעבד ניתן למנות ביום בברכה, ואילו דעת ר"ת ובעלי התוס היא שאין תועלת בספירה ביום וזמן קיום מצוות ספירת העומר הוא אך ורק בלילה.
והנה, בגמרא בסוכה (מה:) מובאת דעת רב יהודה בשם שמואל כי על מצוות סוכה יש לברך פעם אחת בלבד במשך כל ימי החג, ואילו על מצוות לולב יש לברך בכל יום ויום מימי החג, ומסבירה הגמרא את טעם ההבדל:
"לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו".
הנה מפורש בסוגייה כי מצוות סוכה נחשבת כמצווה אריכתא כיוון שקיומה מתמשך על פני כל חג הסוכות ללא הפסק, ואילו נטילת לולב נחשבת כמצווה חדשה בכל יום כיוון שיש הפסק לילות - שבהם אין מצות לולב - בין יום ליום.
ועל פי אותו יסוד ניתן לומר גם בענין ספירת עומר, דלדעת ר"ת ותוס מצות ספירת העומר נחשבת כמצוה נפרדת בכל יום מכיוון שלדעתם אין לקיים ספירת העומר ביום, וממילא הימים יוצרים הפסק בין הלילות ובכל לילה יש קיום נפרד של מצווה, ולכן מי שפספס לילה אחד יכול להמשיך ולמנות בברכה את שאר הלילות. ואילו לדעת בה"ג, מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ממושכת, כיוון שאין הפסק בקיומה, שהרי לשיטתו גם ביום ניתן לספור בברכה, אלא שסופרים לכתחילה בלילה משום דין תמימות, וממילא המפספס יום אחד לא יוכל להמשיך ולמנות כיוון שהמצוה היא במנין כל הימים ואין מצוה נפרדת במניית כל יום.
המשך ספירה למי שהשלים ספירתו ביום
ולפי זה יצא הסבר חדש בהלכה מפורסמת, שכן להלכה נפסק לחשוש לדעת בה"ג, ולכן מי שהחסיר ספירת יום אחד ימשיך למנות את שאר הימים אך ללא ברכה. ברם, אם אדם החסיר ספירה בלילה, אך השלים את אותה ספירה ביום, יוכל להמשיך ולמנות בברכה את שאר הימים. והנה רגילים להסביר הלכה זו על פי ספק ספיקא, שכן ספק אחד הוא שלדעת הרבה ראשונים אפילו לא ספר את כל היום כולו עדיין יכול להמשיך ולמנות בברכה, ואם תמצי לומר שלא יכול להמשיך ולמנות, הרי שיש הפוסקים כי ספירה ביום נחשבת כספירה וממילא ניתן לצרף שתי מחלוקות אלו על דרך ספק ספיקא.
ברם, לשיטתנו אין צורך להגיע כאן לספק ספיקא, והלכה זו פשוטה היא בדרך ממה נפשך.שהרי לדברינו כל סברת בה"ג מבוססת על כך שספירת העומר היא מצוה אחת כיוון שאין הימים מפסיקים, ושיטת תוס היא שכיוון שהימים מפסיקים הרי שכל לילה נחשב כמצווה בפני עצמו. וממילא אם אדם מנה ביום יוצא הוא ממה נפשך, שאם תאמר שהמצוה היא ממושכת הרי מנה ביום, ואם תאמר שבכל לילה יש מצווה נפרדת הרי וודאי שיכול להמשיך ולמנות בברכה בלילה הבא.
דין תמימות
כל המהלך הזה מבוסס על כך שלשיטת בה"ג ספירת העומר היא מצוה אחת ממושכת עם קיום אחד בלבד. ברם, נראה כי ניתן להסביר את שיטת בה"ג בדרך שונה לגמרי, והיא שגם לשיטתו כל לילה מהווה מצוה בפני עצמה ולכן מברכים על כל לילה בפני עצמו, אלא שהמחסיר יום אחד לא יוכל להמשיך ולמנות כיוון שהמצווה היא לספור שבע שבתות תמימות, ולשיטתו המונח תמימות מוסב לא רק על כך שיש לספור בתחילתו של הלילה, אלא על כל משך הספירה, ואם יום אחד לא נספר נמצא שאין כאן קיום של תמימות.
ולפי הבנה זו ניתן לבוא ולדון מחדש במחלוקת מפורסמת שיש באחרונים ביחס לשני מקרים מעניינים: האחד הוא דינו של אונן - שמתו מוטל לפניו, שפטור מכל המצוות כולן, ואעפ"כ ספר ספירת העומר, האם יוכל להמשיך ולמנות בברכה את שאר הימים, והשני הוא דינו של קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, האם נאמר שספירת הקטנות שספר בתחילת ימי הספירה עולה לו ויוכל לסמוך עליה ולהמשיך ולמנות בשאר ימי הספירה. האחרונים דנו בשני מקרים אלו בעיקר בשאלה האם קיום מצווה בשעת פטור נחשב כקיום מצווה, ושאלה זו רלוונטית לפי הכיוון הראשון שדברנו עליו, דאם יש מצווה ממושכת בכל ימי הספירה יש לדון האם החלק שקוים בשעת הפטור (אנינות, קטנות) נחשב כקיום מצווה או שאינו נחשב. אולם לפי דרך ההבנה השנייה נראה כי אין זו השאלה, אלא כל זמן שהאדם מנה - ואפילו אין על זה שם מצווה - הרי שיש כאן ספירה וממילא יש כאן רצף בספירת העומר ומתקיים כאן תמימות.
הלכה למעשה
להלכה, כפי שהזכרנו אנו חוששים לדעת בה"ג, ולכן מי שהחסיר יום שלם לא יכול להמשיך ולמנות בברכה, כיוון שספק ברכות להקל, אולם וודאי שעליו להמשיך ולמנות ללא ברכה שבזה הוא מקיים מצווה לדעת רוב הראשונים. אם אדם השלים את ספירתו ביום יכול הוא להמשיך ולמנות בברכה, כפי שהסברנו - אם לפי סברת ספק ספיקא, ואם בדרך ממה נפשך.
מי יתן ונזכה להתעלות בימי הספירה במעלות התורה והיראה!